בזמן שלוקח לי לכתוב רומן, יכולים לעלות בדעתי אינספור ספקות. כמו שאפשר בוודאי לשער עולות בי ספקות בנכונות הפרטים, בסיפור, בעלילה, ביכולת שלי ככותבת לספר אותו. אבל אני רוצה להתמקד כאן בספק שהוא הספק, בה' הידיעה, שמרעיל את דעתי וגורם לי לאבד תנופה ביצירתי. מדובר בספק בעצם התכלית של הכתיבה. ג'ונתן פרנזן ביטא את הספק הזה בצורה מדוייקת במסתו "למה לטרוח?", בה הוא שואל את השאלה ביחס לעולם הספרות ההולך ומאבד אחיזה בלב הציבור הרחב כמדיום רלוונטי. המסה נכתבה בשנות התשעים, אבל נעשית עוד יותר חריפה עם השנים. מכיוון שפרנזן ביטא את העניין טוב כל כך, אני לא אכנס לכל התזה המפותחת שלו, ורק אנסה להציע את הזווית האישית שלי לתחושה מרפת הידיים, "למה לטרוח?" שבמילים אחרות היא השאלה, "האם אני וואנבי?"
בקריקטורה אהובה עלי מהניו יורקר, שני אנשי עסקים יושבים על משקה, והאחד אומר לשני,
The key is for the wannabes to think they have a chance in hell to be
הסיבה שהקריקטורה הזאת כל כך מעולה בעיני, היא מפני שהיא מדברת בו זמנית על אמת אקסיסטנציאליסטית, וגם על שינוי הפרדיגמה בתרבות שקרה לנו בעשורים האחרונים. אני אנסה לתאר כאן את השנוי הזה, כפי שאני תופסת אותו. תרבות ההמונים וטכנולוגיה שלה – היינו הרדיו, הטלויזיה, העיתון, הדפוס ההמוני, הפטיפון וכולי – אפשרו במשך זמן מה לתעשיות תרבות להתקיים על מודל כלכלי מתפקד, גם אם רעוע. אך מאז האינטרנט שחק את הרווח של אותה הכלכלה. אנשים יכלו לפתע להוריד מוסיקה וסרטים, לגנוב ולקבל בחינם תוכן שבעבר הם שילמו עליו. כיום הספרות, האמנות והתיאטרון, שהם אמנויות טובעניות יותר, מחפשות לעצמן מרחבי קיום בתוך רשת של הסחות דעת. התעשייה הנ"ל איבדה את הבסיס הכלכלי שלה, והבינה שהכסף האמיתי נמצא בוואנביז.
מי הם אותם וואנביז? יש להבדיל בין וואנביז מבוגרים מהצעירים. המבוגרים הגיעו לרגע שבו הם רוצים ליצור אמנות בפנסיה או לקראתה, והשאיפות שלהם הן על פי רוב צנועות. הוואנביז הצעירים חיים את חייהם כאמנים, מוגשמים במידה מה או מושתקים ומושפלים. מה שקרה, הוא שילדים שגדלו בבתים זעיר בורגנים בשנות ה70, ה80 ואילך, בניגוד להוריהם שנשלחו ללמוד מקצועות מעשיים, קיבלו מהוריהם מסרים רכים יותר לגבי החיים. רבים גדלו להאמין שהדבר הכי חשוב בחיים הוא שהם יעסקו במה שהם אוהבים ויבטאו את העצמי האמיתי שלהם. גם אם בהגיעם לבגרות הוריהם לפתע נבהלו ושינו את דעתם בקשר למסר הזה, הרי השנים שבהם אותם ההורים שלחו את ילדיהם לחוגי אמנות, מחול ומוסיקה, לכל הפחות, הבהירו לאותם צאצאים שאפשרות הביטוי הזאת קיימת עבורם. זה נכון לא רק בישראל, שבה בערים מסויימות, כמו ירושלים, "בתי ספר לאמנות" הם בפשטות ל"בתי ספר פרטיים עבור המעמד הבינוני". מדובר במסר חינוכי דורי גלובלי שדור הבייבי בום הנחיל, באמבילנטיות, לבניו.
במהרה התעשייה הבינה שישנם רבבות אנשים, שיותר משהם רוצים לקנות את האלבום של האמן הנערץ עליהם, רוצים ליצור את האלבום הזה ולהיות נערצים. כנראה שגם בעבר כל ילד ששמע את הביטלס חלם להקים להקה. אלא שמה שנאמר בקריקטורה של הניו יורקר הובן באופן עסקי למדי בעשורים האחרונים, ומכאן שלל תכניות הריאליטי, עודפות המומחים שמציעים את סדנאותיהם, ובאופן כללי, הדגש שכבר אינו בביטוי האומנותי, אלא במחיר שאדם מוכן לשלם על מנת לחוש שהוא מתבטא.
נוצרה שחיקה גדולה של מעמד ה Wannabe לעומת מעמד הBe , שמה שכביכול חוצץ בין שני המעמדות הוא פרסום ותהילה. זהו, אין שום ערך, ואין מהות עודפת, להוציא הידוענות הכרוכה באמנות מפורסמת. כביכול, עכשיו, אפשר להביט אחורה דרך הפריזמה הזאת על כל התרבות המערבית, ואולי על התרבות בכללותה, ולשפוט אותה דרכה. הלוא מהי ההיסטוריה של האמנות אם לא חבורת מפורסמים?
מוטב שלא נתפתה להאמין שהוואנביז הם תופעה עכשווית. בכל מרכז אמנות עם סצנה רוחשת היו וואנביז. בפריז במאה ה-19 היה סיכוי טוב שהעגלון שיסיע אותך בעגלה יהיה ניצב באחד הציורים ההיסטוריים הגדולים התלויים בסלון הפריזאי, שגם יחלום להפוך הוא לאמן מצליח. אולי תמיד הייתה אינפלציה של וואנביז, שעל חייהם לא שמענו דבר. ואם שמענו, הרי זה בגלל שמשהו שלף אותם מתהומות הנשייה, ומאיזו סיבה עלומה ניתזה עליהם תשומת הלב הציבורית לאחר מותם. אם מתבוננים על הכול בפריזמה הזאת נוצר באמת הרושם שכל המהות מסתכמת בפרסום ובסלבריטאות.
זה יותר חמור מזה, למעשה. כשאני שרוייה בין נקודת ההחלה של רומן לנקודת הסוף, אני צריכה שהרצון הגדול, הדחף לספר משהו, על כל תחושת החיות שיש בדחיפה הזאת, יספיק לי במשך שנים כדי להגיע לנקודת הקצה שבה אולי מישהו אחר יקרא אותי. אני דוחפת עם רגלי את קיר הבריכה הזאת חזק ככל שאני יכולה, אך אלו המים הדלוחים והחומרניים שבהם לפתע אני מרגישה שאני שוחה. זה כאילו שהשאלה שהעלה פרנזן, "למה לטרוח?", תשובתה היא הפנטזייה של הילדה בת השבע שהייתי, שרצתה להיות סופרת, כמו חלמה להיות מפורסמת. האם הבנתי בהחלטה החפוזה והנאיבית הזאת שלמעשה אני מחליטה להיות עוד וואנבי?
אברדין
סוגיית התהילה הנעוצה כחוצץ בין הBe לבין ה Wannabe היא יותר מורכבת. נזכרתי בזה לא מזמן כשראיתי ראיון ישן עם להקת נירוונה ביוטיוב. זה קרה משום שכמה שבועות לפני כן, עברתי במקרה במהלך ירח הדבש שלי בעיירה שבה קורט קוביין נולד, אברדין. אני ובעלי גילינו שאנחנו עומדים לעבור שם, והתכוונו לעצור, אבל מרגע שהגענו, דעתנו השתנתה. עליבותה של אברדין זעקה בכל פרט; בתים הרוסים, מת'הד מדבר לעצמו בצומת, נכה מחוץ לחנות משכון סגורה, מפעלי תעשייה עצומים, נטושים וחלודים, סטיקרים של טראמפ על המכוניות, ובתחנת הדלק, העצירה היחידה שלנו, גלוח ראש יצא מג'יפ ענק עם דגל קונפדרציה. חשתי גלי אמפתיה ענקיים כלפי קוביין, שהגיע מהמקום הזה, שכעבור שלושים שנה נהיה מה שהוא נהיה. הבעיות הנ"ל תוארו על ידי קוביין בדרכים אחרות גם בתיאורי ילדותו. בנוסף לעוני ולייאוש, קוביין סבל מהיותו אדם רגיש, אינטלקטואל במהותו, למעשה גאון, שכלוא בסביבה שאין בה אף לא אחד מהמאפיינים האלה. החוסרים האלה מאפיינים גם מקומות מבוססים יותר, כידוע.
אחרי ההיקלעות המקרית הזאת לאברדין, התחלתי במרתון צפייה בראיונות ישנים עם קוביין, ומצאתי את עצמי מתעכבת על ראיון עם נירוונה משנת 1992, שבו הוא הטיח את משנתו מיהם ה Wannabes בעיניו. מעריציו למעשה.
קוביין תפס את הסצנה המחתרתית שקמה בעיירות של צפון מערב ארה"ב, סצנת אינדי על חנויותיה העצמאיות, הלייבלים המחתרתיים שלה, הפנזינים וכולי, בתור הדבר האמיתי. אך נירוונה, בניסיון כנה להתפרסם ולהתפרנס, הוציאה את אלבום השני והאיקוני שלי, "נברמיינד", עם חברת תקליטים גדולה ומסחרית. החלטה זו אפשרה לאלבום להגיע למימדים ולקהל הבינלאומי העצום שלהם הוא זכה, והפכה גדודי ילדי "מיינסטרים" לכאלה שמתעניינים לפתע ב"אינדי", התעניינות שקוביין מצא מזוייפת, אף שהצלחתו שלו היא זאת שיצרה אותה.
התפיסה העצמית של קוביין בתור אנגרדוג הייתה חיונית לו כאדם וכאמן, והיא גם הייתה נטועה בטראומות שלו. הוא לא היה יכול לשאת את ההזדהות של המוני צעירים עם הרגשות שהוא הביא ביצירתו וכאן שמבחינתו ההזדהות הייתה מוכרחה להיות זיוף. אולי זיוף מעמדי, של נוער המגיע מרקע בורגני ולפתע מזדהה עם נער רחוב כמו קוביין. אולי זיוף חיצוני, כשלפתע המיינסטרים מזדהה עם האנדרגראונד במובנים מוחצנים ומעקר אותו מערכיו. הדוגמה המובהקת לשני המקרים היא חולצת הפלנל, אותה קוביין לבש כי זה מה שהיה חם וזול בחנויות הסטוק הענקיות, שהפכה לפתע לפריט אופנה באותן החנויות ממש. אולי הזיוף היה נעוץ בכך שקוביין תפס את היצירה שלו כמשהו מורכב יותר מן ההמנון שהקהל צרח אליו בחזרה מהאצטדיונים שבהם הוא הופיע. מכאן הדיסוננס וחוסר האמון הגדול שלו בין הקהל שצמח לו באנרדגראונד, היינו ה Be, לבין כל היתר שהצטרפו עם גלי התהילה, היינו ה Wannabe.
היום קצת קשה להבין את הגישה של קוביין. אפילו האנדרגראונד שינה את הסנטימנטים שלו לעבר גישה יותר מכילה וסובלנית, פחות שיפוטית, שיש בה רדיקליות בזכות עצמה. קשה לתפוס שקוביין, במקום לשמוח שמוסיקת אינדי וחנויות תקליטים עצמאיות חדרו לתודעתם של בני הנוער, וגרמו לקהל הרחב להתעניין בהן, שבמקום לקחת קרדיט ולהתגאות בזה, הוא יבוז ויסנוט באנשים על כך שהם לא חשבו על זה לבד, בלעדיו. בראיון הוא כועס על כך שבכלל היה צורך במנגנון השיווקי האגרסיבי של נירוונה, כדי שדבר טהור מבחינתו – ביטוי שוליים של סצנת שוליים- יקבל את אור הזרקורים שמגיע לו. בה בעת אור הזרקורים הוא מה שמקלקל אותה, והורס אותה, לדידו. לכן אותו הטוהר יכול להתקיים רק במעמד השוליים ההודף מעליו את המיינסטרים, קרב מר, שקוביין למעשה ויתר עליו כשחתם על חוזה תקליטים בחברה גדולה. זוהי תפיסה מאוד צדקנית וזועמת, ובעיקר פרדוקסלית.
בשלב הנוכחי בחיי, בעת שצפיתי בראיון הזה, השגחתי כמה העמדה הקוביינית עוררה בי סלידה. זיהיתי אותה עם שיח פנימי שניהלתי עם עצמי סביב השאלה "למה לטרוח?". האם זה בגלל שגדלתי בשנות התשעים, שבהן קוביין, מורשתו וספיחיו בנו את כל מה שעניין אותי בתרבות באופן ראשוני, היולי? האם זה בגלל שהאנדרגראונד הירושלמי, שבו ביליתי שנים מעצבות בבגרותי, לקה בצדקנות הזאת באופן כרוני? האם זה בגלל שמשהו בי היה זקוק למנגנון שיגדיר עבורי מהו Be ומהו Wannabe מחוץ לסכמה של פרסום ותהילה, או יותר נכון, כריאקציה אנטגוניסטית לה?
הלוא העמדה הפרדוקסלית של נירוונה, שהיא בכל מובן מוצר מיינסטרים מובהק, מצוייה אפילו בטעם המוסיקלי של קוביין עצמו, שמי שבקיא מעט בביוגרפיה שלו יודע, חיבב מוצרי תרבות בנאליים למדי, בדיוק כמוני. צריך להבין שבקרב האנדרדוגי בין הBe לבין ה Wannabe יש מניפולציה; מניפולציה פנימית של היוצר עם חלקיו המסוכסכים; מניפולציה שיווקית של מוצר מיינסטרים שמנסה להיאחז בשורשיו האנדרדוגיים מסיבות תדמיתיות; מניפולציה של אנדרדוג, שמתייחס לתהילה כמו מאהב קנאי ואלים. על כל פנים העסק הזה לא נשען על מסד של אמת, שמובטח מאחורי המילים Be, היינו להתקיים, היינו דבר שישנו בעולם ואיננו רק פיקציה.
התפעמות
באחד ממשברי התכלית האחרונים שלי, הלכתי לקורא בקלפים. אני לא רוצה לגרום לזה להישמע כמו יותר ממה שזה. לא ביררתי אודות הקורא הזה, ולא ציפיתי למפגש בכיליון עיניים. למעשה נכנסתי בספונטניות לחנות בקניון שהוציאה שלט אל המסדרון, שבין השעות כך וכך יושב אצלה קורא בקלפים. התיישבתי איתו בפינת שקטה בחנות, והוא נתן לי את החפיסה לערבב. התפלאתי כשנוכחתי שלא מדובר בקלפי טארוט, אלא קלפים מסוג אחר. על כך קלף הייתה מודפסת מילה, אבסטרקטית למדי, וקישטו אותו צורות צבעוניות מקושקשות. השתדלתי לא להתאכזב מזה כששלפתי את הקלפים כמו שהוא הורה לי וסידרתי אותם בצורת צלב. הוא פירש לי את הקלפים. אבל כשהגיע למרכז הצלב, הוא התעכב במיוחד על הקלף שנח שם בשם "התפעמות", שבו הצבעים היו מותזים כמו התפוצצות, כמו זיקוקים.
"זה הכיוון שלך, עם זה את צריכה ללכת," הוא הסביר לי, "תלכי באמנות שלך עם מה שגורם לך לחוש 'התפעמות'. אל תתייחסי לכתיבה כמו אל עבודה, כמו אל מטלה שאת צריכה לסיים. היא צריכה לגרום לך להתפעמות, בכל שלב."
צחקתי. הסברתי לו שזה לא עובד ככה. כשיושבים במשך שנים ועובדים על אותו הרומן, יש ימים שבוודאות הכתיבה תרגיש לך כמו עבודה. וגם כשאיני עובדת על הרומן, אלא על סיפור קצר, או מאמר, מתישהו הדחף הראשוני הזה, הזינוק וההתלהבות, דועכים. חברה טובה ניסחה את זה היטב כשהיינו שתינו סטודנטיות. היא אמרה, "השראה זאת פריבילגיה של חובבנים". במשך שנים האמירה שלה הייתה למוטו שלי. חובבנים יכולים לשבת ולחכות שרוח האלוהים תנחת עליהם. מקצוענים יודעים שצריך לבוא לעבודה ולנסות תמיד, גם אם אין השראה. ולפעמים היא תזדמן מתוקף המאמץ.
יש עוד עניין שהוא היה חייב להבין, הקורא בקלפים. יש בקיום שלי איזה קוצר זמן. אצלי במחשב יש מסמך שנקרא "תכניות כתיבה עתידיות", ובו תקצירים ל11 רומנים, 6 תסריטים, 12 סיפורים קצרים, 2 נובלות, 4 ספרי ילדים ו-5 פרוייקטים אינטרדיסציפלינריים. במתמטיקה שלי (שאינני מצטיינת בה, בלשון המעטה), אצטרך לחיות עד גיל 125 כדי להספיק לכתוב את כל מה שיש במסמך הזה, ורק אם אתמיד בעבודה קשה. הוא חייב היה להבין, הקורא בקלפים, שעצם כתיבתם של אותם הרעיונות רק כתקציר במסמך "תכניות כתיבה עתידיות", היה בעצם ויתור נורא על הפנטזיה שבה אוכל לכתוב את כולם, בו זמנית, מיד, ומוטב מזה, לסיימם במהירות. עכשיו שהוא מבין את גודל המשימה שהנחתי על כתפי, איך הוא יכול להציע לי לשבת ולחכות ל"התפעמות", בזמן שכל הרעיונות האלה מנדנדים בראשי, תובעים מזמני, ואני רק מרגישה בהילות להספיק אותם.
הקורא בקלפים התעקש על העניין, ואמר, שאני בין היתר גם צריכה "ליהנות" מהתהליך ולא רק "להספיק". זה היה נראה לי מסר ניו אייגי להחריד, מתאים למעשה לאופי המעמד שישבנו בו בפינת החנות בקניון. נאלצתי להנהן ולהעמיד פנים שאני מסכימה איתו, אולם בתוכי הרגשתי שאם באמת אסכים, אחזור אחורה לחובבנות, לוואנביאיות.
כשחזרתי הביתה מהקריאה, שהיתי כמה ימים עם ההצעה של הקורא בקלפים, עד שהיא הלכה ומצאה חן בעיני. העתקתי את המילה 'התפעמות' על נייר ואת כל הסינונימיים שהצלחתי למצוא לה (התפעלות, התרגשות יתירה, הערצה וכולי), ונעצתי את הפתק על מסמר מעל המחשב שלי. ככה בימים אלה כשאני מאבדת ריכוז, ועיני נודדות מהמחשב, סביר להניח שזה הדבר הראשון שהן רואות ולכן זאת השאלה הראשונה שאני שואלת את עצמי. האם אני חווה התפעמות?
הכוונה, האם היצירה שלי נובעת מהתבוננות בעולם ובתופעותיו, והאם היא נובעת מהתרגשות עזה מהם? האם אני זוכרת את מילותיה של וירג'יניה וולף כשאמרה:
"The whole world is a work of art… there is no Shakespeare… no Beethoven… no God; we are the words; we are the music; we are the thing itself .”
(הקטע המלא כאן)
בשנים שבהן הסתובבתי באנדרגראונד הירושלמי, שם התחברתי עם אנשים והכרתי אמנים שעד היום יקרים לליבי, אני יכולה להעיד שהייתי ככל הנראה הטיפוס הנלהב ביותר, המעריץ ביותר, נטול הקוליות ביותר, בסצנה. כלומר, הייתי זאת שהתרגשותה, התלהבותה, הערצתה, היו ככל הנראה ניכרים ממבט ראשון. אני שנאתי את עצמי על התכונה הזאת. לא רציתי להיות וואנבי. והלוא זה סימן ההיכר של הוואנבי, הרצון שלו להיות גדול יותר מעצמו, היותו מונע מתשוקה ברורה וניכרת לעין, לא משויפת ומהוקצעת עדיין. הפאתטיות של המעמד הזה היא מה שגורם לכל אחד להירתע מהמחשבה שיחשיבו אותו וואנבי.
אבל אני מציעה לאמץ מחדש של הביטוי Wannabe, ולחבק אותו קרוב ללב. האמן הוא אדם שרוצה להתקיים, שרוצה להיות, ומתוך הרצון הזה מוצא תעצומות נפש ותשוקה ביצירתו. זוהי מהותה של היצירה, ולא שאלת המיקום שלה על ציר התהילה ההפכפך. זהו המצוף הקיומי של האמן. הוא לעיתים כה קרובות חיי בחוסר התאמה לסביבה שלו, באברדין שלו. היא איננה ברורה לו והוא לא ברור לה. רק בהתבוננות היסודית והסבלנית בה, רק ברצון המעוקם להיות בה, הוא ניצל.
***