בשפה העברית ההבדל בין האזנה, הקשבה ושמיעה לא מאוד ברור. אני רוצה להציע את הפרשנות שלי לגבי כל אחד מהם.
השמיעה היא החוש עצמו, זה שאחראי על קליטת צלילים. השמיעה היא פעולה פיזית אינסטרומנטלית בה צלילים שנעים באוויר נקלטים בעיקר בעזרת האוזן.
הקשבה היא פעולת ההבחנה בין הצלילים שנקלטים על ידי האוזן. זוהי התמקדות בתוכן הצלילי הנקלט, סיווגו ומתן פרשנות לתוכנו. ההקשבה היא פעולה בה אנחנו מסננים את רוב התוכן הצלילי שמגיע אלינו ונותנים מקום אך ורק לתוכן ה"חשוב". למשל אנחנו מקשיבים למילים מפיו של בן שיחה שלנו (צלילים שנקלטים) בזמן שאוטו זבל מפנה את הפח ברחוב (צלילים מסוננים). מתן הגישה לצליל אחד, וההתמקדות בו על חשבון צליל אחר שנשמע, היא פעולת ההקשבה. לכך מצטרפת גם פעולת הסיווג ומתן פרשנות לצליל הנקלט. שאר הצלילים ברגע ההקשבה נשלחים לקטגוריית 'רעשי רקע', אסופת צלילים "לא חשובים" שאין מה להשקיע בהן זמן עיבוד.
אם הייתי משרטט את המושגים על קו אחד, הייתי ממקם בצד אחד את השמיעה (קליטת הצלילים באשר הם), בצד השני את ההקשבה (מיקוד בצלילים מסוימים), ואת ההאזנה בתווך ביניהן.
האזנה היא האפשרות להיות בתשומת לב לצלילים הנקלטים באוזן ברגע מסויים, ללא סינון או תיעדוף של צליל אחד על חשבון צליל אחר, אלא בתשומת לב לכל המרבד הצלילי העבה המתעופף ברגע ובמקום מסוים.
אנחנו מכירים את המילה האזנה מן המושג "האזנות סתר". פעולה שבה סוכנות ביון מאזינה לשטף של מידע שכל פיסה בו יכולה להיות חיונית ועל כן נדרשת האזנה רציפה לכל רוחב פס המידע, לכל רעשי הרקע. זאת, עד לרגע בו נחשפת פיסת מידע ספציפית משמעותית שמסמנת את המעבר מהאזנה להקשבה - הרגע בו המיקוד מופנה אל עבר תוכן מסוים שנאמר.
בפעולת ההאזנה יש אינסוף צלילים בעת ובעונה אחת, כל ניסיון לפרוט את הצלילים או לבודד אותם מהמעבה יפרע את מצב ההאזנה.
על האזנה
↵ מרעה, 2020, מראה הצבה
הפילוסוף הצרפתי ז'אן לוק ננסי בספרו היפה "À l’écoute", הציע את ההצעה הבאה:
To be listening is always to be on the edge of meaning
-להיות במצב של האזנה זה להיות תמיד על גבול של משמעות.
כיצורים חושבים־פרשניים, האזנה היא האפשרות להשהות את אופן קליטת הרשמים האוטומטית ולרגע לעמוד על הסף. לרגע לעצור על קצה הצוק שבצדו האחד הקרקע היציבה שהיא להיות בן אדם, ובצדו האחר האוקיינוס הכאוטי הרוחש שהוא העולם.
מצד אחד אפשר לחשוב על מצב ההאזנה כעל מצב של פסיביות גמורה- רק לתת לדברים להיכנס, אבל בפועל זו החלטה פוליטית אקטיבית שיש לקבל. הבחירה לתת לדברים להיכנס אלינו, תוך השהיית האפשרות לסנן או לסווג, מציבה אותנו באופן מסוים בתוך או בין הדברים. להאזין היא פעולה המאפשרת קבלה ללא דחייה, פתיחת השערים בפני כל שמבקש להיכנס, מבלי לייצר איזשהי ריאקציה בדמות קבלה, הכלה או התנגדות. יש בה מעין אופן של השהיית העצמי, ויתור על מנגנונים קריטיים כדי לאפשר להכל לחדור לתוכי ולהתערבב בגוף הפיזי שלי שנמצא בעולם.
בנוסף להחלטה האקטיבית שיש לקבל כדי להיות במצב של האזנה, נדרש לא מעט תרגול. האזנה דומה באיכויות מסוימות לפעולת המדיטציה בה המודט נותן לדברים להיות ולחלוף, מתבונן בתחושות שעולות מבלי לסווג אותן כנעימות או כלא נעימות, ומבלי לפרש אותן. לרוב, התודעה שלנו לא תוותר בצורה כל כך קלה על תפקודה המקשיב ולא תאפשר לנו לשהות במצב של האזנה.
האפשרות לתת לתנועה הנסתרת, הפלוקס הבלתי פוסק של הדברים, להיכנס לתוך הגוף ולרגע להיות חלק ממני, מציבה אותי כחלק מהדברים ובתוך הדברים. האזנה ממקמת אותי כעוד אבן מדרך, לצד אינספור אבני מדרך עליהם העולם צועד. הגוף הוא עמוד אוויר שמהדהד את שנשמע, ונותן לו להמשיך להישמע ממנו והלאה, שותף מלא בתנועה המכושפת, הרוחית ששטה בעולם.
האפשרות לתת לדברים לחדור אליי, מאפשרת לי להיכנס לתחום בו הדברים מתערבבים אחד בשני, בו ישויות מוותרות על חלקים בהן. הכל הופך סמיך, בצק של המציאות החומרית בעולם, הנסתר והגלוי מתערבבים. זהו ויתור על ביקורת הגבולות, זוהי אמנסיפציה בין כל הישויות.
אולי דווקא בגלל זה תרגול האזנה טומן בחובו אפשרות טרנספורמטיבית באופן התפיסה של העולם.
↵ מרעה, 2020, פרט מתוך הצבה
בתערוכה הזוגית שלי עם ליאור פינסקי במעמותה בירושלים שמתי לב לתופעה מעניינת. התערוכה נקראה 'הקלטות גבול' והושמעו בה הקלטות סאונד שליאור ואני הקלטנו מסביב לירושלים, במקומות בהם צלילי העיר וצלילי הלא־עיר נפגשו, והיו יחסית שווים בעוצמתם ונוכחותם. התוצאה הייתה מארג של צלילים- ציוצי ציפורים, צמחייה נעה ברוח, קולות דיבור רחוקים של אנשים, מואזין, צרצרים, כביש רחוק, גשם, תנים, אימון כדורגל ועוד..
באחת משיחות האמן שקיימתי בתערוכה, קבוצה של סטודנטים הגיעה לשמוע את העבודה. הרבה מהם חשו שהצלילים שהם שמעו בעבודה הזכירו להם את הילדות. כל זאת למרות שרובם לא גדלו בעיר ירושלים וגם לא בסביבתה. אך עדיין האפשרות לפגוש את צלילי העולם החי שנושק למקומות ישוב העלתה צליל נוסטלגי באוזניהם.
אולי ההקלטות הזכירו להם את הילדות, כי הם הזכירו להם אופן האזנה אחר. אולי בילדות הם האזינו לעולם באופן כאוטי יותר, חסר היררכיות וחסר יעילות. האזנה של ילדים היא פעולה שכולנו עברנו דרכה, אנחנו מכירים אותה בגופינו והיא חבויה אי שם בפנים, היא לא זרה לנו והיא עדיין אפשרות הטמונה בכל אחת ואחד מאיתנו.
על האזנה
בשפה העברית ההבדל בין האזנה, הקשבה ושמיעה לא מאוד ברור. אני רוצה להציע את הפרשנות שלי לגבי כל אחד מהם.
השמיעה היא החוש עצמו, זה שאחראי על קליטת צלילים. השמיעה היא פעולה פיזית אינסטרומנטלית בה צלילים שנעים באוויר נקלטים בעיקר בעזרת האוזן.
הקשבה היא פעולת ההבחנה בין הצלילים שנקלטים על ידי האוזן. זוהי התמקדות בתוכן הצלילי הנקלט, סיווגו ומתן פרשנות לתוכנו. ההקשבה היא פעולה בה אנחנו מסננים את רוב התוכן הצלילי שמגיע אלינו ונותנים מקום אך ורק לתוכן ה"חשוב". למשל אנחנו מקשיבים למילים מפיו של בן שיחה שלנו (צלילים שנקלטים) בזמן שאוטו זבל מפנה את הפח ברחוב (צלילים מסוננים). מתן הגישה לצליל אחד, וההתמקדות בו על חשבון צליל אחר שנשמע, היא פעולת ההקשבה. לכך מצטרפת גם פעולת הסיווג ומתן פרשנות לצליל הנקלט. שאר הצלילים ברגע ההקשבה נשלחים לקטגוריית 'רעשי רקע', אסופת צלילים "לא חשובים" שאין מה להשקיע בהן זמן עיבוד.
אם הייתי משרטט את המושגים על קו אחד, הייתי ממקם בצד אחד את השמיעה (קליטת הצלילים באשר הם), בצד השני את ההקשבה (מיקוד בצלילים מסוימים), ואת ההאזנה בתווך ביניהן.
האזנה היא האפשרות להיות בתשומת לב לצלילים הנקלטים באוזן ברגע מסויים, ללא סינון או תיעדוף של צליל אחד על חשבון צליל אחר, אלא בתשומת לב לכל המרבד הצלילי העבה המתעופף ברגע ובמקום מסוים.
אנחנו מכירים את המילה האזנה מן המושג "האזנות סתר". פעולה שבה סוכנות ביון מאזינה לשטף של מידע שכל פיסה בו יכולה להיות חיונית ועל כן נדרשת האזנה רציפה לכל רוחב פס המידע, לכל רעשי הרקע. זאת, עד לרגע בו נחשפת פיסת מידע ספציפית משמעותית שמסמנת את המעבר מהאזנה להקשבה - הרגע בו המיקוד מופנה אל עבר תוכן מסוים שנאמר.
בפעולת ההאזנה יש אינסוף צלילים בעת ובעונה אחת, כל ניסיון לפרוט את הצלילים או לבודד אותם מהמעבה יפרע את מצב ההאזנה.
↵ מרעה, 2020, מראה הצבה
הפילוסוף הצרפתי ז'אן לוק ננסי בספרו היפה "À l’écoute", הציע את ההצעה הבאה:
To be listening is always to be on the edge of meaning
-להיות במצב של האזנה זה להיות תמיד על גבול של משמעות.
כיצורים חושבים־פרשניים, האזנה היא האפשרות להשהות את אופן קליטת הרשמים האוטומטית ולרגע לעמוד על הסף. לרגע לעצור על קצה הצוק שבצדו האחד הקרקע היציבה שהיא להיות בן אדם, ובצדו האחר האוקיינוס הכאוטי הרוחש שהוא העולם.
מצד אחד אפשר לחשוב על מצב ההאזנה כעל מצב של פסיביות גמורה- רק לתת לדברים להיכנס, אבל בפועל זו החלטה פוליטית אקטיבית שיש לקבל. הבחירה לתת לדברים להיכנס אלינו, תוך השהיית האפשרות לסנן או לסווג, מציבה אותנו באופן מסוים בתוך או בין הדברים. להאזין היא פעולה המאפשרת קבלה ללא דחייה, פתיחת השערים בפני כל שמבקש להיכנס, מבלי לייצר איזשהי ריאקציה בדמות קבלה, הכלה או התנגדות. יש בה מעין אופן של השהיית העצמי, ויתור על מנגנונים קריטיים כדי לאפשר להכל לחדור לתוכי ולהתערבב בגוף הפיזי שלי שנמצא בעולם.
בנוסף להחלטה האקטיבית שיש לקבל כדי להיות במצב של האזנה, נדרש לא מעט תרגול. האזנה דומה באיכויות מסוימות לפעולת המדיטציה בה המודט נותן לדברים להיות ולחלוף, מתבונן בתחושות שעולות מבלי לסווג אותן כנעימות או כלא נעימות, ומבלי לפרש אותן. לרוב, התודעה שלנו לא תוותר בצורה כל כך קלה על תפקודה המקשיב ולא תאפשר לנו לשהות במצב של האזנה.
האפשרות לתת לתנועה הנסתרת, הפלוקס הבלתי פוסק של הדברים, להיכנס לתוך הגוף ולרגע להיות חלק ממני, מציבה אותי כחלק מהדברים ובתוך הדברים. האזנה ממקמת אותי כעוד אבן מדרך, לצד אינספור אבני מדרך עליהם העולם צועד. הגוף הוא עמוד אוויר שמהדהד את שנשמע, ונותן לו להמשיך להישמע ממנו והלאה, שותף מלא בתנועה המכושפת, הרוחית ששטה בעולם.
האפשרות לתת לדברים לחדור אליי, מאפשרת לי להיכנס לתחום בו הדברים מתערבבים אחד בשני, בו ישויות מוותרות על חלקים בהן. הכל הופך סמיך, בצק של המציאות החומרית בעולם, הנסתר והגלוי מתערבבים. זהו ויתור על ביקורת הגבולות, זוהי אמנסיפציה בין כל הישויות.
אולי דווקא בגלל זה תרגול האזנה טומן בחובו אפשרות טרנספורמטיבית באופן התפיסה של העולם.
↵ מרעה, 2020, פרט מתוך הצבה
בתערוכה הזוגית שלי עם ליאור פינסקי במעמותה בירושלים שמתי לב לתופעה מעניינת. התערוכה נקראה 'הקלטות גבול' והושמעו בה הקלטות סאונד שליאור ואני הקלטנו מסביב לירושלים, במקומות בהם צלילי העיר וצלילי הלא־עיר נפגשו, והיו יחסית שווים בעוצמתם ונוכחותם. התוצאה הייתה מארג של צלילים- ציוצי ציפורים, צמחייה נעה ברוח, קולות דיבור רחוקים של אנשים, מואזין, צרצרים, כביש רחוק, גשם, תנים, אימון כדורגל ועוד..
באחת משיחות האמן שקיימתי בתערוכה, קבוצה של סטודנטים הגיעה לשמוע את העבודה. הרבה מהם חשו שהצלילים שהם שמעו בעבודה הזכירו להם את הילדות. כל זאת למרות שרובם לא גדלו בעיר ירושלים וגם לא בסביבתה. אך עדיין האפשרות לפגוש את צלילי העולם החי שנושק למקומות ישוב העלתה צליל נוסטלגי באוזניהם.
אולי ההקלטות הזכירו להם את הילדות, כי הם הזכירו להם אופן האזנה אחר. אולי בילדות הם האזינו לעולם באופן כאוטי יותר, חסר היררכיות וחסר יעילות. האזנה של ילדים היא פעולה שכולנו עברנו דרכה, אנחנו מכירים אותה בגופינו והיא חבויה אי שם בפנים, היא לא זרה לנו והיא עדיין אפשרות הטמונה בכל אחת ואחד מאיתנו.