המוות הוא צורה שאנחנו ממעטים להביט עליה ברצף חיי היומיום, שלא נאמר מפחדים. המבט האסתטי מאפשר לנו לפגוש אותו בצורה כוללנית, בצורה רוחית, לעומת הצורה הטראגית אישית דרכה אנחנו נפגשים עם המוות לאורך החיים.
על קבורה
והעולם הבא
כבר בתקופה ההלניסטית היו תאוריות שונות שהבדילו את האדם מכל מה שישנו, ושמו אותו בראש הפירמידה מבין הדברים החיים. אם זה במדידה של כמות החיוּת בכל ישות, או בדחיסות ומשקל הרוח שקיימת בכל חומר. כך לדוגמא סלע הוא חומר מת לחלוטין, מעליו נמצאים הצמחים המכילים רוח במידה מועטה, אחריהם בעלי חיים קטנים ונמוכים, בהם דחיסות הרוח עולה, מעליהם בעלי חיים גדולים שהרוח אצלם כבר כבדה, ובראש בני האדם אצלם הרוח מגיעה לדחיסות מרבית ונעלה.
במהלך התפתחות התרבות האנושית הפער והמרחק בין האדם לשאר הסובב אותו, רק הלך וגדל. עליונותו של האדם על כל שישנו כמעט שלא מוטלת בספק עד ימינו אנו.
לצד זה נקראו גם קריאות הפוכות לאותן היררכיות ונפרדות. בספר קהלת נכתב- ”כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם – כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.“ המוות הוא הרגע בו ההיררכיה כושלת.
לא משנה עד כמה אחיזת העיניים של הקידמה משהה את האפשרות לחשוב על עצמנו כעל סופיים, נכון להיום כל גוף פוגש אדמה או מצע אחר ומתאיין.
↵ מגדל השקט, 2022, פרט מתוך הצבה
איני יכול שלא לחשוב על כמות המחשבה והאנרגיה שמשקיעה האנושות, בניסיון לייצר סיטואציה שתאפשר לנו להפוך למדוזות וירטואליות ששוחות בענן הוירטואלי לעד, מנותקות מהגוף המסורבל. איני יכול שלא לחשוב על העיסוק הבלתי פוסק של בני האדם ליצור אפשרות של חיי נצח, על הכמיהה לקיים סוף סוף נפרדות מהעולם החומרי, והרצון לא לפחד יותר ממורת רוחו של הטבע.
הטיפול של בני החיים בגוף המת, מופיע בצורות ייחודיות בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה.
נתקלתי לא מזמן במאמר מעניין של הארכיאולוג עוזי אבנר על קבורה עתיקה בתרבויות שחיו במדבר. במאמר הוא מתאר בין היתר את היחס של בני התרבויות העתיקות אל הגוף המת.
נקודה אחת שולית אך יפה מתוך המאמר מתארת כיצד חברות שעברו לגור ביישובי קבע נהגו לקבור את קרובי המשפחה מתחת למרצפות ביתם. בתרבויות אלו הגוף המת נשמר במקום הקרוב ביותר לחיים עצמם. לא נדרש מרחק מהטומאה.
בהרבה מהתרבויות היום אנו רואים התבוננות אחרת על הגוף המת. הגוף נחשב לדבר טמא. בעוד הנשמה צריכה להישאר טהורה כדי להצליח לעבור אל עולמות עליונים שנמצאים מעבר. אני מוצא את תפיסת הטומאה של הגוף המת קשורה לאותה בריחה ונבדלות של התרבות האנושית משאר העולם.
התרבות המערבית עסוקה בעולם אחר, גן עדן, עולם עליון אליו מתאספות כל הנשמות ואליו מייחלים כל החיים עוד בחייהם.
זה לא רחוק מהעיסוק האנושי באפשרות של חיים על כוכבי לכת חדשים. הרצון למצוא גן עדן חדש הנמצא במרחקים, אליו יהיה אפשר לעבור כשכדור הארץ יתחמם ויהפוך לגהנום.
אנחנו יודעים מה קורה לגוף המת- הוא מתפרק, הוא מתעכל, הוא עובר טרנספורמציה והופך להמון חיים אחרים שהם לא אותו הסובייקט שהיה נהוג לתפוס לפני המוות. באותו רגע של סוף קיום, מתקיים מארג של חיים וסדרה של תהליכים ביולוגיים שהם חלק מאותה מערכת שמהווה את ה”גוף המת” שהיא עצמה קיום של דבר חדש. כשדבר מה מת הוא מתערבב באדמה, מזין אותה ואת כל האורגניזמים שחיים בה, מתערבב בצמחייה ובבעלי החיים בסביבה, במים ובאוויר, מתפשט לכל מקום וחוזר ליקום החומרי שממנו הוא נוצר.
הגוף המת ממשיך להתקיים גם אחרי המוות.
גם כאשר מניחים את הגופים המתים תחת מגדלי בטון בפאתי הישובים, החיים מצליחים לנגוס בהם, והחומר האורגני מתפרק למיליון אורגניזמים חדשים.
↵ מגדל השקט, 2022, מראה הצבה
אם מניחים לרגע בצד את האפשרות של עתיד לא ידוע בעולם לא מוכר שנמצא אי שם מעבר, ונשארים עם מה שיש כאן, כלומר חיים שהופכים לחיים אחרים. אם מניחים שאפשר לרכך מעט את הגבולות בינינו לבין העולם, בין התרבות האנושית לעולם ובין כל גוף אנושי פרטי לבין העולם- האם לא יהיה יפה לחפש את נשמות המתים כאן בעולם עצמו? לתפוס את הגוף כישות שמתפרקת למיליון חיים אחרים ולרגע לא נפרדת מהנשמה, לרגע לא עוזבת את רוחה, וכך גם הנשמה מתפרקת למליון חיים אחרים ונוכחת מסביב, שלובה ומסורגת בכל החיים שיש.
כך, כל מפגש שלנו עם העולם הוא מפגש עם מישהו שכבר איננו.
סיפורים על רוחות שמסתובבות בנהר הקרוב לישוב או בפנים הר הגעש, רעיונות על גלגול נשמות ועל אם המשפחה שנמצאת עכשיו ביונק הדבש המעופף ליד העציצים, אמונות על נשמה גדולה שמכילה את כל הנשמות, נשמת העולם, כל אלו נהוגות בצורות מחשבה רבות, חלקן עתיקות יותר חלקן פחות. אני מוצא בהן יופי רב, לחשוב ולדמיין את האפשרות של המוות להיות נוכח בחיים עצמם, לפגוש את המתים על דרך קבע בעזרת העולם, וכך גם לפגוש את עצמנו בתוך העולם.
אפשר לומר שאנחנו טובלות במוות כל הזמן, אנחנו שקועים בו, הוא עוטף אותנו, הוא בתוכנו, הוא נישא באוויר.
המוות הוא רוח החיים, החיים הם רוח המוות.
על קבורה
והעולם הבא
המוות הוא צורה שאנחנו ממעטים להביט עליה ברצף חיי היומיום, שלא נאמר מפחדים. המבט האסתטי מאפשר לנו לפגוש אותו בצורה כוללנית, בצורה רוחית, לעומת הצורה הטראגית אישית דרכה אנחנו נפגשים עם המוות לאורך החיים.
כבר בתקופה ההלניסטית היו תאוריות שונות שהבדילו את האדם מכל מה שישנו, ושמו אותו בראש הפירמידה מבין הדברים החיים. אם זה במדידה של כמות החיוּת בכל ישות, או בדחיסות ומשקל הרוח שקיימת בכל חומר. כך לדוגמא סלע הוא חומר מת לחלוטין, מעליו נמצאים הצמחים המכילים רוח במידה מועטה, אחריהם בעלי חיים קטנים ונמוכים, בהם דחיסות הרוח עולה, מעליהם בעלי חיים גדולים שהרוח אצלם כבר כבדה, ובראש בני האדם אצלם הרוח מגיעה לדחיסות מרבית ונעלה.
במהלך התפתחות התרבות האנושית הפער והמרחק בין האדם לשאר הסובב אותו, רק הלך וגדל. עליונותו של האדם על כל שישנו כמעט שלא מוטלת בספק עד ימינו אנו.
לצד זה נקראו גם קריאות הפוכות לאותן היררכיות ונפרדות. בספר קהלת נכתב- ”כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם – כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.“ המוות הוא הרגע בו ההיררכיה כושלת.
לא משנה עד כמה אחיזת העיניים של הקידמה משהה את האפשרות לחשוב על עצמנו כעל סופיים, נכון להיום כל גוף פוגש אדמה או מצע אחר ומתאיין.
↵ מגדל השקט, 2022, פרט מתוך הצבה
איני יכול שלא לחשוב על כמות המחשבה והאנרגיה שמשקיעה האנושות, בניסיון לייצר סיטואציה שתאפשר לנו להפוך למדוזות וירטואליות ששוחות בענן הוירטואלי לעד, מנותקות מהגוף המסורבל. איני יכול שלא לחשוב על העיסוק הבלתי פוסק של בני האדם ליצור אפשרות של חיי נצח, על הכמיהה לקיים סוף סוף נפרדות מהעולם החומרי, והרצון לא לפחד יותר ממורת רוחו של הטבע.
הטיפול של בני החיים בגוף המת, מופיע בצורות ייחודיות בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה.
נתקלתי לא מזמן במאמר מעניין של הארכיאולוג עוזי אבנר על קבורה עתיקה בתרבויות שחיו במדבר. במאמר הוא מתאר בין היתר את היחס של בני התרבויות העתיקות אל הגוף המת.
נקודה אחת שולית אך יפה מתוך המאמר מתארת כיצד חברות שעברו לגור ביישובי קבע נהגו לקבור את קרובי המשפחה מתחת למרצפות ביתם. בתרבויות אלו הגוף המת נשמר במקום הקרוב ביותר לחיים עצמם. לא נדרש מרחק מהטומאה.
בהרבה מהתרבויות היום אנו רואים התבוננות אחרת על הגוף המת. הגוף נחשב לדבר טמא. בעוד הנשמה צריכה להישאר טהורה כדי להצליח לעבור אל עולמות עליונים שנמצאים מעבר. אני מוצא את תפיסת הטומאה של הגוף המת קשורה לאותה בריחה ונבדלות של התרבות האנושית משאר העולם.
התרבות המערבית עסוקה בעולם אחר, גן עדן, עולם עליון אליו מתאספות כל הנשמות ואליו מייחלים כל החיים עוד בחייהם.
זה לא רחוק מהעיסוק האנושי באפשרות של חיים על כוכבי לכת חדשים. הרצון למצוא גן עדן חדש הנמצא במרחקים, אליו יהיה אפשר לעבור כשכדור הארץ יתחמם ויהפוך לגהנום.
אנחנו יודעים מה קורה לגוף המת- הוא מתפרק, הוא מתעכל, הוא עובר טרנספורמציה והופך להמון חיים אחרים שהם לא אותו הסובייקט שהיה נהוג לתפוס לפני המוות. באותו רגע של סוף קיום, מתקיים מארג של חיים וסדרה של תהליכים ביולוגיים שהם חלק מאותה מערכת שמהווה את ה”גוף המת” שהיא עצמה קיום של דבר חדש. כשדבר מה מת הוא מתערבב באדמה, מזין אותה ואת כל האורגניזמים שחיים בה, מתערבב בצמחייה ובבעלי החיים בסביבה, במים ובאוויר, מתפשט לכל מקום וחוזר ליקום החומרי שממנו הוא נוצר.
הגוף המת ממשיך להתקיים גם אחרי המוות.
גם כאשר מניחים את הגופים המתים תחת מגדלי בטון בפאתי הישובים, החיים מצליחים לנגוס בהם, והחומר האורגני מתפרק למיליון אורגניזמים חדשים.
↵ מגדל השקט, 2022, מראה הצבה
אם מניחים לרגע בצד את האפשרות של עתיד לא ידוע בעולם לא מוכר שנמצא אי שם מעבר, ונשארים עם מה שיש כאן, כלומר חיים שהופכים לחיים אחרים. אם מניחים שאפשר לרכך מעט את הגבולות בינינו לבין העולם, בין התרבות האנושית לעולם ובין כל גוף אנושי פרטי לבין העולם- האם לא יהיה יפה לחפש את נשמות המתים כאן בעולם עצמו? לתפוס את הגוף כישות שמתפרקת למיליון חיים אחרים ולרגע לא נפרדת מהנשמה, לרגע לא עוזבת את רוחה, וכך גם הנשמה מתפרקת למליון חיים אחרים ונוכחת מסביב, שלובה ומסורגת בכל החיים שיש.
כך, כל מפגש שלנו עם העולם הוא מפגש עם מישהו שכבר איננו.
סיפורים על רוחות שמסתובבות בנהר הקרוב לישוב או בפנים הר הגעש, רעיונות על גלגול נשמות ועל אם המשפחה שנמצאת עכשיו ביונק הדבש המעופף ליד העציצים, אמונות על נשמה גדולה שמכילה את כל הנשמות, נשמת העולם, כל אלו נהוגות בצורות מחשבה רבות, חלקן עתיקות יותר חלקן פחות. אני מוצא בהן יופי רב, לחשוב ולדמיין את האפשרות של המוות להיות נוכח בחיים עצמם, לפגוש את המתים על דרך קבע בעזרת העולם, וכך גם לפגוש את עצמנו בתוך העולם.
אפשר לומר שאנחנו טובלות במוות כל הזמן, אנחנו שקועים בו, הוא עוטף אותנו, הוא בתוכנו, הוא נישא באוויר.
המוות הוא רוח החיים, החיים הם רוח המוות.