"אם אחד ישב פעם על שפת ים המוות בשעת בין ערביים
ודאי הבחין בזוהר ההרים שמטפסים מסוף המים בצדו הרחוק של האגן.
הזוהר ורדרד צהוב נח על המדרונות המצוקיים דרדרתיים לסירוגין של הרי מואב
מול העלטה הסמיכה קרירה של צל מצוק ההעתקים הניצב מעליו.
קרניים פוגשות חלונות אקראיים על ההר הרחוק
מוחזרות אל בשר האזור המוצל כמו מאותתות כמגדלור למי שהשמש נטשה.
אך שם
אחד כבר מסר את צילו לטובת אחדות כל החוסים בצל המצוק הענק.
שם אל מול אותה ממלכה זוהרת
התערבבו הישויות באפלולית של עת ערב.
צרצר עם גל מלוח
קנה סוף עם הרוח."
— סופר צללים —
למי שייך הצל? לגוף ממנו הוא נפרש או למצע עליו הוא נופל ואליו הוא דבוק?
אנחנו נוטים לראות בצל ייצוג דו-ממדי שטוח של גוף מסוים כאשר הוא מסתיר קרני אור. במבט כזה אנחנו מתעלמים מכל המרחב העמוק הבלתי נראה שלו, המרחב שנמתח בין החומר שמייצר את הצל עד למקום עליו הוא נופל.
כמעט לכל ישות יש צל, יש כמה ישויות בעלות איכויות שקופות אצלן הצל בהיר יותר עד שכמעט איננו, כמו זכוכית למשל, אך רוב הגופים בתנאים מסוימים נושאים איתם בן לוויה חמקמק ואפלולי.
זה די מפליא לחשוב אודות הדבר הזה, שמתלווה אלינו לכל מקום, בצלמנו, חלק ממשי מגופנו רק עשוי חומר בלתי נראה, מעין אנטי-אור.
הצל נולד ממערכת יחסים בין גופים לגופים. לא יכול להיות צל בלי דבר שמאיר דבר אחר.
אנחנו נוטים לייחס את הצל לגוף ממנו הוא נופל: זהו צל של עץ, זהו צל של בניין, זהו הצל שלי. מעניין לא פחות לדעתי להביט על הנסיבות הגורמות להיווצרות כל צל ולהכיר בשותפים שיוצרים אותו. למשל, זהו צל של עץ ושמש, זהו צל של בניין ופנס, זהו הצל של הנר ושלי.
כל צל שאנחנו פוגשים במרחב, בין אם זה הצל שלנו או צל של מטוס בשמיים, הוא עדות ותזכורת להיותנו חלק, להיותנו בתוך הדברים, בין הדברים.
אני מאוד אוהב להביט על הרחוב העירוני, על כל אותם גופים שנעים ממקום למקום, כל הגופים האלו זזים בכל מיני צבעים גדלים ורצונות. אני אוהב מדי פעם להביט רק בצללים, בעיקר אחר הצהריים. להתעלם מנוכחות הפנים והגוף שיש לכל אדם שהולך ברחוב, לפלטר את האינפורמציה הזו כדי לנסות ולראות אך ורק את את הגופים המונוכרומטיים, השקופים החמקמקים, לזהות את שקיפותם, את דומותם, ואת התנועה הכמעט נוזלית שלהם במרחב.
על צללים
↵ פאונה, 2019, מראה הצבה
הצל הוא דבר דינמי וחמקמק. הוא מגיח בתנאים מסוימים ומתפוגג ברגע אחרי, כאשר תנאי האור או מיקום הגוף משתנים. הוא זמני, כל הזמן משתנה וזז, בא והולך.
אין רגע שאין בו צל, יש רגע שבו צל נבלע על ידי צל יותר גדול.
אחד יכול ללכת בצהרי היום ברחוב עירוני כשצילו מתלווה אליו. פתאום נכנס ההולך בלווית צילו לתוך מרחב אפלולי וקריר מעט יותר- צל גורד השחקים הגבוה שבולע את צילו של הולך הרגל לתוכו. צילו של ההולך הופך להיות חלק מהצל היותר גדול שחולש על הקרקע, צל הבניין הגדול.
ברגע הזה, גם הצל וגם בן לוויתו הולך הרגל, חולקים יחד מרחב חדש עם מזג אוויר מעט אחר ומצב רוח מעט אחר - המרחב הצילי של צל גורד השחקים, ויחד איתם גם גופים וישויות אחרות שנבלעו יחדיו תחת אותו צל גדול.
מה שמיוחד כל כך באותם מרחבים אפמרליים היא האפשרות להכנס אליהם, לעבור דרכם, להתמוסס לתוכם ומיד אחר כך לעזוב אותם.
רגע הכניסה לצל אחר הוא רגע קטן של שינוי, הקצב מעט אחר, הקרירות והאפלה מכתיבות את מהלך העניינים, וקור רוחו של הצל נח על כל החוסים בו.
יפה הדבר גם למספר ישויות שעל כולן חל אותו שינוי והן חולקות לרגע את המעטפת החדשה, כמו כניסה לאוהל בו כל הישויות מצטופפות ברגע מסויים.
צל של הרבה עצים, יער או חורשה, צל של סלון בבית ביום שבת, צל של משרד ביום חול, צל של בית כנסת או כנסייה, צל של ענן גשם, צל של ענן בקיץ, צל של מערה. לכל צל תכונות אחרות, כל צל מכיל על הישויות הנמצאות בחסותו אוויר אחר.
בהנחה שהצל הוא בשר שקוף מבשרנו, חלק בלתי נפרד מגופנו, התערבבות צל בצל אחר כמוה ערבוב הגוף בגוף אחר, מיזוג ישות אחת בישות אחרת.
↵ פאונה, 2019, פרטים מתוך הצבה
ישנו צל אחד מיוחד מאוד, הצל הגדול מכולם, שיום יום, כמו לוויתן עצום עם פה פעור, בולע את כל הצללים לתוכו ונותן להם משכן בבטנו. זהו הצל של כדור הארץ, אותו אנחנו נוהגים לכנות בשם לילה.
בלילה, פעולת ערבוב הצללים נמצאת בשיאה.
בהיעדר אור כל הגופים הופכים להיות מעט יותר צלליים. הקושי לראות מערפל את האופן בו אנחנו תופסים, ומאפשר לנו להשתמש בחושים באופן שונה. במצב האפל אנחנו פוגשים את כל הישויות בצורה מעט אחרת מהאופן בו אנחנו רגילים לחשוב עליהן כאשר הן מוארות. כל ישות "אובייקטיבית" מתערפלת ומשתנה בממלכה החשוכה של הלילה.
אנחנו נוטים להניח שעֶצֶם בצורתו המוארת הוא המופע האובייקטיבי המזוהה והמלא שלו, ובחושך הוא חסר ואנחנו לא מסוגלים לתפוס אותו בכללותו. אך היישות האפלולית היא איננה חסרה או חלקית, היא רק נמצאת במופע אחר של עצמה, מופע שעומד בפני עצמו ומתקיים בכללותו באפלה באופן שונה מבאור.
הארה של ישות חשוכה ולא מזוהה תבטל את המופע האפלולי ותאפשר לי להגדיר אותה ולהגיד "אה.. זה בסה"כ חתול מתחבא בשיח" ובכך אני מנטרל את ההכרה בישות האפלולית שהיא דבר הרבה יותר נזיל, מעין חתול-שיח-לילה שכזה.
השינה היא רגע בו סוף סוף אנחנו מוותרים על האחיזה במה שאנחנו, ונותנים לאותו ערבול צללים לקחת אותנו אלוהים יודע לאן. זה יפה שהפעולה הכל כך לא ברורה הזו, השינה, על כל מה שמתרחש במהלכה, מתקיימת דווקא במצב המעורפל הזה בו כל הגופים נמצאים במין מיזוג והתערבבות, חוסים תחת קורת הגג שהיא צל כדור הארץ.
אולי בגלל זה שינה בלילה כל כך שונה משינה במהלך היום. האפשרות שלנו לישון ולהפוך לצל בעצמנו, עת כל הצללים מתפרשים בצל כדור הארץ מקיימת משהו אחר, שאינו מתאפשר כאשר הצל שלנו מוגבל בתחום צל קטן, שהוא נניח צל חדר השינה שלנו כשבחוץ השמש בשמיים.
טוב גם לכבות את האור, לרגע לאבד שליטה, להרפות ולתת ללילה חשוך ואמיתי לנהל את העניינים. להצליח להניח את עצמנו בידיים של האפלה, לוותר על היכולת לראות טוב, לוותר על היכולת לזהות, רק לפתוח אוזניים ולהאזין לרחש הצללים השקט.
על צללים
"אם אחד ישב פעם על שפת ים המוות בשעת בין ערביים
ודאי הבחין בזוהר ההרים שמטפסים מסוף המים בצדו הרחוק של האגן.
הזוהר ורדרד צהוב נח על המדרונות המצוקיים דרדרתיים לסירוגין של הרי מואב
מול העלטה הסמיכה קרירה של צל מצוק ההעתקים הניצב מעליו.
קרניים פוגשות חלונות אקראיים על ההר הרחוק
מוחזרות אל בשר האזור המוצל כמו מאותתות כמגדלור למי שהשמש נטשה.
אך שם
אחד כבר מסר את צילו לטובת אחדות כל החוסים בצל המצוק הענק.
שם אל מול אותה ממלכה זוהרת
התערבבו הישויות באפלולית של עת ערב.
צרצר עם גל מלוח
קנה סוף עם הרוח."
— סופר צללים —
למי שייך הצל? לגוף ממנו הוא נפרש או למצע עליו הוא נופל ואליו הוא דבוק?
אנחנו נוטים לראות בצל ייצוג דו ממדי שטוח של גוף מסוים כאשר הוא מסתיר קרני אור. במבט כזה אנחנו מתעלמים מכל המרחב העמוק הבלתי נראה שלו, המרחב שנמתח בין החומר שמייצר את הצל עד למקום עליו הוא נופל.
כמעט לכל ישות יש צל, יש כמה ישויות בעלות איכויות שקופות אצלן הצל בהיר יותר עד שכמעט איננו, כמו זכוכית למשל, אך רוב הגופים בתנאים מסוימים נושאים איתם בן לוויה חמקמק ואפלולי.
זה די מפליא לחשוב אודות הדבר הזה, שמתלווה אלינו לכל מקום, בצלמנו, חלק ממשי מגופנו רק עשוי חומר בלתי נראה, מעין אנטי-אור.
הצל נולד ממערכת יחסים בין גופים לגופים. לא יכול להיות צל בלי דבר שמאיר דבר אחר.
אנחנו נוטים לייחס את הצל לגוף ממנו הוא נופל: זהו צל של עץ, זהו צל של בניין, זהו הצל שלי. מעניין לא פחות לדעתי להביט על הנסיבות הגורמות להיווצרות כל צל ולהכיר בשותפים שיוצרים אותו. למשל, זהו צל של עץ ושמש, זהו צל של בניין ופנס, זהו הצל של הנר ושלי.
כל צל שאנחנו פוגשים במרחב, בין אם זה הצל שלנו או צל של מטוס בשמיים, הוא עדות ותזכורת להיותנו חלק, להיותנו בתוך הדברים, בין הדברים.
אני מאוד אוהב להביט על הרחוב העירוני, על כל אותם גופים שנעים ממקום למקום, כל הגופים האלו זזים בכל מיני צבעים גדלים ורצונות. אני אוהב מדי פעם להביט רק בצללים, בעיקר אחר הצהריים. להתעלם מנוכחות הפנים והגוף שיש לכל אדם שהולך ברחוב, לפלטר את האינפורמציה הזו כדי לנסות ולראות אך ורק את את הגופים המונוכרומטיים, השקופים החמקמקים, לזהות את שקיפותם, את דומותם, ואת התנועה הכמעט נוזלית שלהם במרחב.
↵ פאונה, 2019, מראה הצבה
הצל הוא דבר דינמי וחמקמק. הוא מגיח בתנאים מסוימים ומתפוגג ברגע אחרי, כאשר תנאי האור או מיקום הגוף משתנים. הוא זמני, כל הזמן משתנה וזז, בא והולך.
אין רגע שאין בו צל, יש רגע שבו צל נבלע על ידי צל יותר גדול.
אחד יכול ללכת בצהרי היום ברחוב עירוני כשצילו מתלווה אליו. פתאום נכנס ההולך בלווית צילו לתוך מרחב אפלולי וקריר מעט יותר- צל גורד השחקים הגבוה שבולע את צילו של הולך הרגל לתוכו. צילו של ההולך הופך להיות חלק מהצל היותר גדול שחולש על הקרקע, צל הבניין הגדול.
ברגע הזה, גם הצל וגם בן לוויתו הולך הרגל, חולקים יחד מרחב חדש עם מזג אוויר מעט אחר ומצב רוח מעט אחר - המרחב הצילי של צל גורד השחקים, ויחד איתם גם גופים וישויות אחרות שנבלעו יחדיו תחת אותו צל גדול.
מה שמיוחד כל כך באותם מרחבים אפמרליים היא האפשרות להכנס אליהם, לעבור דרכם, להתמוסס לתוכם ומיד אחר כך לעזוב אותם.
רגע הכניסה לצל אחר הוא רגע קטן של שינוי, הקצב מעט אחר, הקרירות והאפלה מכתיבות את מהלך העניינים, וקור רוחו של הצל נח על כל החוסים בו.
יפה הדבר גם למספר ישויות שעל כולן חל אותו שינוי והן חולקות לרגע את המעטפת החדשה, כמו כניסה לאוהל בו כל הישויות מצטופפות ברגע מסויים.
צל של הרבה עצים, יער או חורשה, צל של סלון בבית ביום שבת, צל של משרד ביום חול, צל של בית כנסת או כנסייה, צל של ענן גשם, צל של ענן בקיץ, צל של מערה. לכל צל תכונות אחרות, כל צל מכיל על הישויות הנמצאות בחסותו אוויר אחר.
בהנחה שהצל הוא בשר שקוף מבשרנו, חלק בלתי נפרד מגופנו, התערבבות צל בצל אחר כמוה ערבוב הגוף בגוף אחר, מיזוג ישות אחת בישות אחרת.
↵ פאונה, 2019, פרטים מתוך הצבה
ישנו צל אחד מיוחד מאוד, הצל הגדול מכולם, שיום יום, כמו לוויתן עצום עם פה פעור, בולע את כל הצללים לתוכו ונותן להם משכן בבטנו. זהו הצל של כדור הארץ, אותו אנחנו נוהגים לכנות בשם לילה.
בלילה, פעולת ערבוב הצללים נמצאת בשיאה.
בהיעדר אור כל הגופים הופכים להיות מעט יותר צלליים. הקושי לראות מערפל את האופן בו אנחנו תופסים, ומאפשר לנו להשתמש בחושים באופן שונה. במצב האפל אנחנו פוגשים את כל הישויות בצורה מעט אחרת מהאופן בו אנחנו רגילים לחשוב עליהן כאשר הן מוארות. כל ישות "אובייקטיבית" מתערפלת ומשתנה בממלכה החשוכה של הלילה.
אנחנו נוטים להניח שעֶצֶם בצורתו המוארת הוא המופע האובייקטיבי המזוהה והמלא שלו, ובחושך הוא חסר ואנחנו לא מסוגלים לתפוס אותו בכללותו. אך היישות האפלולית היא איננה חסרה או חלקית, היא רק נמצאת במופע אחר של עצמה, מופע שעומד בפני עצמו ומתקיים בכללותו באפלה באופן שונה מבאור.
הארה של ישות חשוכה ולא מזוהה תבטל את המופע האפלולי ותאפשר לי להגדיר אותה ולהגיד "אה.. זה בסה"כ חתול מתחבא בשיח" ובכך אני מנטרל את ההכרה בישות האפלולית שהיא דבר הרבה יותר נזיל, מעין חתול-שיח-לילה שכזה.
השינה היא רגע בו סוף סוף אנחנו מוותרים על האחיזה במה שאנחנו, ונותנים לאותו ערבול צללים לקחת אותנו אלוהים יודע לאן. זה יפה שהפעולה הכל כך לא ברורה הזו, השינה, על כל מה שמתרחש במהלכה, מתקיימת דווקא במצב המעורפל הזה בו כל הגופים נמצאים במין מיזוג והתערבבות, חוסים תחת קורת הגג שהיא צל כדור הארץ.
אולי בגלל זה שינה בלילה כל כך שונה משינה במהלך היום. האפשרות שלנו לישון ולהפוך לצל בעצמנו, עת כל הצללים מתפרשים בצל כדור הארץ מקיימת משהו אחר, שאינו מתאפשר כאשר הצל שלנו מוגבל בתחום צל קטן, שהוא נניח צל חדר השינה שלנו כשבחוץ השמש בשמיים.
טוב גם לכבות את האור, לרגע לאבד שליטה, להרפות ולתת ללילה חשוך ואמיתי לנהל את העניינים. להצליח להניח את עצמנו בידיים של האפלה, לוותר על היכולת לראות טוב, לוותר על היכולת לזהות, רק לפתוח אוזניים ולהאזין לרחש הצללים השקט.