אנחנו ממעטים לחשוב על האוויר.
אי האפשרות שלנו לראות אותו מקשה עלינו להכיר בו למרות שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו ומקיף אותנו בכל רגע.
על אוויר
בכל פעם שהרוח נושבת אני מופתע מחדש עד כמה האוויר הוא פיזי, עד כמה אפשר להרגיש אותו בבשר שלנו וכיצד הוא מנדנד עצי אקליפטוס ענקיים מצד לצד.
לא פלא שרוח (אוויר עם תנועה) חולקת את אותו השם עם רוח (הדבר שנמצא בגוף ונותן לו חיים או ישות חיה בלתי נראית).
תהיתי רבות מה הוא מקור הדמיון התרבותי העתיק, שעליו בנוי כל הקשר השפתי, הקיים בעברית ובשפות עתיקות, בין "אוויר" ושלוחותיו לבין "חיים" ושלוחיו (רוח-רוח, נשמה-נשימה, וכו). לא פעם זה גרם לי לחשוב שיכול להיות שהאוויר הוא יותר מרק אסופת גזים שאפשר לפרק לחלקיקים עם שמות מוגדרים.
האוויר נוכח, רוב הזמן הוא שם בנפחו השקט, השקוף. לעתים הוא חושף את עצמו: כשהוא נע במהירות, או כשהוא נהיה רווי במים, ועננים או ערפל מופיעים בו. אבל הוא תמיד שם, אצילי שקט ושקוף, מאפשר להכל להיות דרכו, להיות בתוכו.
↵ נבל אאולי, 2021, מראה הצבה
האוויר הוא כמו רקמה או רשת שחולשת על פני כל העולם, מקיפה את הכל, נוגעת בכל, חודרת פנימה לכל ומאפשרת חיים לכל.
אנחנו יצורים אווריריים, את רוב חיינו אנחנו מעבירים באוויר. אנחנו נוטים לחשוב על עצמנו כיצורים שחיים על פני האדמה, על פני כדור הארץ, יצורים ארציים. אך למעשה, אנחנו מבלים יותר זמן במגע עם האוויר מאשר במגע עם הקרקע.
נסה.י רגע להיות בתוך האוויר, בחדר הזה שתחום ע"י קירות, להרגיש את האוויר בתוך החדר, את הנפח הסמיך הזה בין קיר לקיר, את האין, להיות בתוך האוקיינוס החלבי הזה, להכיר בו כשהוא מקיף את כל כולך, נוגע בך מבחוץ, סמיך, חודר פנימה לתוכך.
מערכת היחסים שלנו עם האוויר מיוחדת. אנחנו נושמים אותו, בכל רגע נתון אנחנו מכניסים פיסה מהאוויר לתוכנו הופכים אותו להיות חלק מאיתנו. עם רגע הנשיפה אנחנו פולטים אותו אל העולם יחד עם פיסה מאיתנו. לא ברור היכן עובר הגבול ביני ובין האוויר, ובאיזה רגע של הנשימה הוא הופך להיות חלק ממני. האם זה קורה ברגע הנשימה? או אולי כאשר הנאדיות סופחות חלקים ממנו? האם ברגע בו החמצן מתערבב בדם ומתחיל להתפשט בכל הגוף? השאלה נכונה גם להפך. מתי הנשיפה שיוצאת ממני היא לא אני והיא חלק מהאוויר? מתי מתפוגג החלק הארי של האוויר המכיל איכויות שלי?
הגבול בין האוויר לבינינו מטושטש, אולי אנחנו חלק מהאוויר יותר ממה שנדמה לנו.
אם האוויר, אותו אוקיינוס ענק, הוא למעשה חלק בלתי נפרד ממני, מעין הרחבה של הגוף שלי, יהיה נכון לומר זאת גם כלפי גופים אחרים במרחב, שמתאדים ומרחיבים את עצמם לתוך האוויר. אם כך האוויר הוא מעין רשת, מארג שמחבר את בשר כל הגופים של כל הישויות הארציות, בעלי החיים, הצמחים והאדמות. זהו הבשר של העולם.
אותו נפח ריק בלתי נראה בין הקירות של הבית, בין גוף לגוף, הוא אינו רווח, הוא חומר שמחבר את הבשר של גוף אחד בבשר הגוף האחר.
מישהי פעם סיפרה לי שכל המים שיש בכדור הארץ הם אותם המים שהיו מאז ומתמיד על פני כדור הארץ. הם עברו בדרך חילוף צורני, פעם התגלמו בקרחון ופעם בים, פעם באגם ופעם בענן. המים ששתו הדינוזאורים הם אותם המים שאני שוחה בהם בים התיכון.
תהיתי אם זה נכון גם לגבי האוויר, האם האוויר שאנחנו נושמים הוא אותו האוויר שהיה פה מאז ומעולם, כמובן שנוספו לו כל מיני גזים מסונתזים שלא היו בתקופות קדומות, אבל האם יכול להיות שבשאיפה שלי עכשיו יש חתיכות של נשיפות של אבות אבותי הרחוקים ביותר.
↵ נבל אאולי, 2021, מראה הצבה
סאונד מתפשט דרך האוויר. כאשר צליל בוקע, למשל מפעמון, גוף הפעמון רוטט ומרטיט את האוויר שצמוד לו. האוויר מרטיט את האוויר שצמוד לו שמרטיט את האוויר שצמוד לו, כך עוד ועוד, עד שהסאונד מתפוגג.
הצליל למעשה מניע את האוויר, הוא גורם לאוויר לרטוט. הצליל הופך אוויר לרוח. כמו המון רוחות רפאים קטנות של צלילים, ששוחות להן באוויר, נעות לכל עבר, חודרות לתוך הדברים ודרך דברים.
האזנה היא דרך מצוינת להרגיש את האוויר ולתת לו לתפוס מקום גדול יותר בחיינו. בפעולת ההאזנה הגוף עובר למצב בעל כוח והשפעה. להאזין זה להיות עמוד אוויר ולהדהד את תנועת הסאונד דרך הגוף, להשתתף באותו משחק של חלקיק מרטיט חלקיק מרטיט חלקיק, לקחת חלק פעיל בתנועה של העולם, למוסס ולהרחיב את הגבולות בין הגוף שלי לעולם.
על אוויר
אנחנו ממעטים לחשוב על האוויר.
אי האפשרות שלנו לראות אותו מקשה עלינו להכיר בו למרות שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו ומקיף אותנו בכל רגע.
בכל פעם שהרוח נושבת אני מופתע מחדש עד כמה האוויר הוא פיזי, עד כמה אפשר להרגיש אותו בבשר שלנו וכיצד הוא מנדנד עצי אקליפטוס ענקיים מצד לצד.
לא פלא שרוח (אוויר עם תנועה) חולקת את אותו השם עם רוח (הדבר שנמצא בגוף ונותן לו חיים או ישות חיה בלתי נראית).
תהיתי רבות מה הוא מקור הדמיון התרבותי העתיק, שעליו בנוי כל הקשר השפתי, הקיים בעברית ובשפות עתיקות, בין "אוויר" ושלוחותיו לבין "חיים" ושלוחיו (רוח-רוח, נשמה-נשימה, וכו). לא פעם זה גרם לי לחשוב שיכול להיות שהאוויר הוא יותר מרק אסופת גזים שאפשר לפרק לחלקיקים עם שמות מוגדרים.
האוויר נוכח, רוב הזמן הוא שם בנפחו השקט, השקוף. לעתים הוא חושף את עצמו: כשהוא נע במהירות, או כשהוא נהיה רווי במים, ועננים או ערפל מופיעים בו. אבל הוא תמיד שם, אצילי שקט ושקוף, מאפשר להכל להיות דרכו, להיות בתוכו.
↵ נבל אאולי, 2021, מראה הצבה
האוויר הוא כמו רקמה או רשת שחולשת על פני כל העולם, מקיפה את הכל, נוגעת בכל, חודרת פנימה לכל ומאפשרת חיים לכל.
אנחנו יצורים אווריריים, את רוב חיינו אנחנו מעבירים באוויר. אנחנו נוטים לחשוב על עצמנו כיצורים שחיים על פני האדמה, על פני כדור הארץ, יצורים ארציים. אך למעשה, אנחנו מבלים יותר זמן במגע עם האוויר מאשר במגע עם הקרקע.
נסה.י רגע להיות בתוך האוויר, בחדר הזה שתחום ע"י קירות, להרגיש את האוויר בתוך החדר, את הנפח הסמיך הזה בין קיר לקיר, את האין, להיות בתוך האוקיינוס החלבי הזה, להכיר בו כשהוא מקיף את כל כולך, נוגע בך מבחוץ, סמיך, חודר פנימה לתוכך.
מערכת היחסים שלנו עם האוויר מיוחדת. אנחנו נושמים אותו, בכל רגע נתון אנחנו מכניסים פיסה מהאוויר לתוכנו הופכים אותו להיות חלק מאיתנו. עם רגע הנשיפה אנחנו פולטים אותו אל העולם יחד עם פיסה מאיתנו. לא ברור היכן עובר הגבול ביני ובין האוויר, ובאיזה רגע של הנשימה הוא הופך להיות חלק ממני. האם זה קורה ברגע הנשימה? או אולי כאשר הנאדיות סופחות חלקים ממנו? האם ברגע בו החמצן מתערבב בדם ומתחיל להתפשט בכל הגוף? השאלה נכונה גם להפך. מתי הנשיפה שיוצאת ממני היא לא אני והיא חלק מהאוויר? מתי מתפוגג החלק הארי של האוויר המכיל איכויות שלי?
הגבול בין האוויר לבינינו מטושטש, אולי אנחנו חלק מהאוויר יותר ממה שנדמה לנו.
אם האוויר, אותו אוקיינוס ענק, הוא למעשה חלק בלתי נפרד ממני, מעין הרחבה של הגוף שלי, יהיה נכון לומר זאת גם כלפי גופים אחרים במרחב, שמתאדים ומרחיבים את עצמם לתוך האוויר. אם כך האוויר הוא מעין רשת, מארג שמחבר את בשר כל הגופים של כל הישויות הארציות, בעלי החיים, הצמחים והאדמות. זהו הבשר של העולם.
אותו נפח ריק בלתי נראה בין הקירות של הבית, בין גוף לגוף, הוא אינו רווח, הוא חומר שמחבר את הבשר של גוף אחד בבשר הגוף האחר.
מישהי פעם סיפרה לי שכל המים שיש בכדור הארץ הם אותם המים שהיו מאז ומתמיד על פני כדור הארץ. הם עברו בדרך חילוף צורני, פעם התגלמו בקרחון ופעם בים, פעם באגם ופעם בענן. המים ששתו הדינוזאורים הם אותם המים שאני שוחה בהם בים התיכון.
תהיתי אם זה נכון גם לגבי האוויר, האם האוויר שאנחנו נושמים הוא אותו האוויר שהיה פה מאז ומעולם, כמובן שנוספו לו כל מיני גזים מסונתזים שלא היו בתקופות קדומות, אבל האם יכול להיות שבשאיפה שלי עכשיו יש חתיכות של נשיפות של אבות אבותי הרחוקים ביותר.
↵ נבל אאולי, 2021, מראה הצבה
סאונד מתפשט דרך האוויר. כאשר צליל בוקע, למשל מפעמון, גוף הפעמון רוטט ומרטיט את האוויר שצמוד לו. האוויר מרטיט את האוויר שצמוד לו שמרטיט את האוויר שצמוד לו, כך עוד ועוד, עד שהסאונד מתפוגג.
הצליל למעשה מניע את האוויר, הוא גורם לאוויר לרטוט. הצליל הופך אוויר לרוח. כמו המון רוחות רפאים קטנות של צלילים, ששוחות להן באוויר, נעות לכל עבר, חודרות לתוך הדברים ודרך דברים.
האזנה היא דרך מצוינת להרגיש את האוויר ולתת לו לתפוס מקום גדול יותר בחיינו. בפעולת ההאזנה הגוף עובר למצב בעל כוח והשפעה. להאזין זה להיות עמוד אוויר ולהדהד את תנועת הסאונד דרך הגוף, להשתתף באותו משחק של חלקיק מרטיט חלקיק מרטיט חלקיק, לקחת חלק פעיל בתנועה של העולם, למוסס ולהרחיב את הגבולות בין הגוף שלי לעולם.