“And, just as certain creatures are the last surviving testimony to a form of life which nature has discarded, I asked myself if music were not the unique example of what might have been — if there had not come the invention of language, the formation of words, the analysis of ideas — the means of communication between one spirit and another.
It is like a possibility which has ended in nothing; humanity has developed along other lines, those of spoken and written language.
But this return to the unanalysed was so inebriating, that on emerging from that paradise, contact with people who were more or less intelligent seemed to me of an extraordinary insignificance.”
Marcel Proust, In Search of Lost Time, Vol 5, Translated by C. K. Scott Moncrieff
על פרדיגמות
מבוססות סאונד
המקום ממנו אני פועל קשור בסאונד. לאופן בו הוא נולד, מתפתח ומתפשט בעולם. לאופן בו הוא פולש, מרעיד ומתרחב. לאופן בו הוא מהדהד, קמל ומתפוגג.
אנחנו חיים בעולם של צלילים, בעולם של רוחות.
הניסיון שנעשה במדריך זה הוא האפשרות לאמץ פרדיגמות וצורות הוויה שלוקחות השראה מאיכויות ותכונות שמאפיינות סאונד, גם באופן מטאפורי וגם בעצם המפגש עם סאונד כתופעה וכמהות.
אני מדמיין כיצד נראית, או יותר נכון- נשמעת, הוויה שאבני היסוד עליהם היא מונחת הם בלתי נראים, אווריריים, לא יציבים, משתנים עם הזמן, מתפוגגים ונעלמים, אפמרליים, כמו הדבר החמקמק הזה שאנחנו קוראים לו סאונד.
הרחבת הפרדיגמות הנהוגות בתרבות המערבית, עשויה לאפשר לנו להכיר את מה שנמצא סביבנו בצורה אחרת, גמישה יותר, פלורליסטית יותר, יציבה פחות, עם הרבה יותר תנועה בין הדברים. היא גם תאפשר לנו לתפוס את עצמנו כחלק מכל מה שקיים סביבנו, כחלק מהעולם.
↵ באר, 2021, מראה הצבה
ראשית כדאי לשאול מהו סאונד.
סאונד נבחן רבות לאורך ההיסטוריה, דרך ניסיונות להבין מה היא יצירה מוזיקלית ועד חקירות אונטולוגיות ששואלות אודותיו.
מבחינה פיזיקלית סאונד או צליל הם תנועה של חלקיקים בתווך (למשל אוויר, מים, עץ וכו'). הצורה הנפוצה ביותר בה אנחנו רגילים לפגוש את הנשמע היא חלקיקי אוויר זזים.
כשאני צוחק בקול רם, מיתרי הקול שלי מייצרים רטט, אנרגיה, שגורמת לחלקיקי האוויר הקרובים אליהם לנוע ולדחוף את חלקיקי האוויר הצמודים אליהם, שדוחפים את חלקיקי האוויר הצמודים אליהם וכן הלאה, עד שאותה אנרגיה מתעייפת ומתפוגגת.
החלקיקים לא משנים את מקומם לחלוטין כמו בעת שנושבת רוח, זה יותר כמו דומינו, חלקיק דוחף חלקיק דוחף חלקיק, הם נותנים לאנרגיה לעבור דרכם ומעבירים אותה הלאה.
הדבר נכון לכל חומר. סאונד עובר דרך נוזל ודרך מוצק, הוא גורם לכל החלקיקים ברגע מסוים להתחיל לנוע, לרטוט. זוהי אנרגיה ארעית שמערערת יציבות מסוימת, זוהי הפרעה למצב הקיים.
השמיעה מתרחשת כאשר עור התוף, איבר בעל מאפיינים של ממברנה הממוקם בפנים האוזן החיצונית, נע באופן סימפטטי כתוצאה מהתנועה של חלקיקי האוויר הקרובים אליו, ומעביר את אותו רטט דרך סדרה של תעלות, עצמות ואיברים עצביים.
אם כך סאונד הוא ישות שקשה מאוד להגדיר, הוא אנרגיה טהורה שנעה דרך הדברים, תנועה בלתי נראית אלא כאשר היא מייצרת תנועה בחומר כלשהו.
מה שמקשה עוד יותר על אופן תפיסת התופעה הוא הקשר שלה אל ישויות אחרות בעולם. אנחנו נוהגים לאפיין סאונד מסוים לפי מקורו, לתת לו שם כאילו היה תכונה של ישות מסוימת, למשל סאונד של חצוצרה.
ישנן תכונות אותן אפשר לסווג כקבועות יחסית, למשל צבע החצוצרה או החומר ממנה היא עשויה. ישנן גם תכונות יותר ארעיות כמו הטמפרטורה שלה ברגע מסויים. במקרה של סאונד הדבר מעט יותר מסועף. סאונד אכן בוקע מתוך דברים, אבל רגע ההתפשטות שלו הוא גם רגע העזיבה של אותה רוח את מקורה, ורגע הפיכתה לישות נבדלת הקיימת בעולם. רגע יצירת הסאונד הוא לידה של ישות ארעית ברת חלוף.
הסאונד של החצוצרה ברגע היווצרו, יוצא מהחצוצרה הלאה ממנה. הוא כבר לא חלק מהחצוצרה, אלא תוצר שלה. אך הסבר זה אינו מספיק, שכן המצב אפילו יותר מסובך- האם ניתן להפריד את צליל החצוצרה מאוויר הנגנית הנושפת בה ומצורת השפתיים המיוחדת הנדרשת להפקת הצליל?
אני מאמין שלא. הסאונד הוא אינו תכונה של החצוצרה, הוא לידה של ישות חדשה, אנרגטית ותזזיתית שנולדת מערבוב של כמה כוחות.
↵ באר, 2021, פרט מתוך הצבה
אז איך יהיה נכון לחשוב על סאונד, על אותה ישות מסתורית, שמצד אחד היא איננה אובייקט, וגם לא בדיוק דבר, ומצד שני היא חלק משמעותי מההוויה של כל הישויות בעולם?
במשך הרבה מאוד זמן הכלים השפתיים והפריזמה המחשבתית דרכה היינו יכולים להתבונן על התופעה הזו היו מוגבלים. האופן בו חוש השמיעה נבחן היה דומה יותר לוריאציה של חוש הראייה. השמיעה נחשבה כעוד דרך לראות. כלומר כאמצעי לקלוט, לזהות ולפרש.
דרך נוספת להבין מהו סאונד היתה כמובן דרך עולם מושגים השייך למוזיקה.
אך סאונד וחומר סונורי הם אינם בהכרח חומר מוזיקלי, ולכן השפה המוזיקלית לא נותנת מענה מלא בניסיון להבינו. הדבר הפיזי והחמקמק הזה חייב אופן מחשבה אחר מאופן המחשבה הטקסטואלי, המייצג והמסמן.
זה נכון שלדברים יש מראה, יש צורה ויש מילים דרכן אפשר לדבר עליהם. כל אלו משרים מעין ודאות מסוימת לגבי הדברים בעולם. אבל הדברים גם מכילים את הבלתי נראה, את התזזיתי, את הארעי. אלו חזיתות שמערערות את הוודאות, אנחנו פחות נוטים ונוטות להביט עליהן.
סאונד דורש שפה אחרת. הוא מאתגר את המבנה של השפה ומטיל ספק במה ששפה יכולה לבטא. זוהי לא דרישה לנטוש את השפה, אבל השימוש בסאונד ככלי אסטרטגי לחשיבה מחדש על הפרדיגמות הנהוגות בתרבות המערבית, יכול להעשיר ולהרחיב את השפה, יכול לאפשר לנו לחשוב מחדש על מילים ושפה ועל מה הם מצביעים ומסמנים.
גזע, מגדר, מעמדות, קטגוריות, נורמות, כל אלו מוטמעים בשפה ובאים לידי ביטוי דרכה.
האפשרות לחשוב על הדברים דרך היסוד השקוף, הבלתי נראה, האוורירי, התהליכי והחמקמק יכולה להעשיר את האופן בו אנחנו מתהווים בעולם, ולייצר קשרים והקשרים מורכבים ומורחבים עם כל מה שישנו. אותם גבולות ברורים בין אמת ללא אמת, בין ישות לישות, ביני לבין העולם, עשויים להיפרץ לרטוט ולהתרחב.
אני קורא לרתום את הערמומי, את השוטה החמקמק, ולתת לו מקום לרגע לפרוע את הלך העניינים.
על פרדיגמות
מבוססות סאונד
“And, just as certain creatures are the last surviving testimony to a form of life which nature has discarded, I asked myself if music were not the unique example of what might have been — if there had not come the invention of language, the formation of words, the analysis of ideas — the means of communication between one spirit and another.
It is like a possibility which has ended in nothing; humanity has developed along other lines, those of spoken and written language.
But this return to the unanalysed was so inebriating, that on emerging from that paradise, contact with people who were more or less intelligent seemed to me of an extraordinary insignificance.”
Marcel Proust, In Search of Lost Time, Vol 5, Translated by C. K. Scott Moncrieff
המקום ממנו אני פועל קשור בסאונד. לאופן בו הוא נולד, מתפתח ומתפשט בעולם. לאופן בו הוא פולש, מרעיד ומתרחב. לאופן בו הוא מהדהד, קמל ומתפוגג.
אנחנו חיים בעולם של צלילים, בעולם של רוחות.
הניסיון שנעשה במדריך זה הוא האפשרות לאמץ פרדיגמות וצורות הוויה שלוקחות השראה מאיכויות ותכונות שמאפיינות סאונד, גם באופן מטאפורי וגם בעצם המפגש עם סאונד כתופעה וכמהות.
אני מדמיין כיצד נראית, או יותר נכון- נשמעת, הוויה שאבני היסוד עליהם היא מונחת הם בלתי נראים, אווריריים, לא יציבים, משתנים עם הזמן, מתפוגגים ונעלמים, אפמרליים, כמו הדבר החמקמק הזה שאנחנו קוראים לו סאונד.
הרחבת הפרדיגמות הנהוגות בתרבות המערבית, עשויה לאפשר לנו להכיר את מה שנמצא סביבנו בצורה אחרת, גמישה יותר, פלורליסטית יותר, יציבה פחות, עם הרבה יותר תנועה בין הדברים. היא גם תאפשר לנו לתפוס את עצמנו כחלק מכל מה שקיים סביבנו, כחלק מהעולם.
↵ באר, 2021, מראה הצבה
ראשית כדאי לשאול מהו סאונד.
סאונד נבחן רבות לאורך ההיסטוריה, דרך ניסיונות להבין מה היא יצירה מוזיקלית ועד חקירות אונטולוגיות ששואלות אודותיו.
מבחינה פיזיקלית סאונד או צליל הם תנועה של חלקיקים בתווך (למשל אוויר, מים, עץ וכו'). הצורה הנפוצה ביותר בה אנחנו רגילים לפגוש את הנשמע היא חלקיקי אוויר זזים.
כשאני צוחק בקול רם, מיתרי הקול שלי מייצרים רטט, אנרגיה, שגורמת לחלקיקי האוויר הקרובים אליהם לנוע ולדחוף את חלקיקי האוויר הצמודים אליהם, שדוחפים את חלקיקי האוויר הצמודים אליהם וכן הלאה, עד שאותה אנרגיה מתעייפת ומתפוגגת.
החלקיקים לא משנים את מקומם לחלוטין כמו בעת שנושבת רוח, זה יותר כמו דומינו, חלקיק דוחף חלקיק דוחף חלקיק, הם נותנים לאנרגיה לעבור דרכם ומעבירים אותה הלאה.
הדבר נכון לכל חומר. סאונד עובר דרך נוזל ודרך מוצק, הוא גורם לכל החלקיקים ברגע מסוים להתחיל לנוע, לרטוט. זוהי אנרגיה ארעית שמערערת יציבות מסוימת, זוהי הפרעה למצב הקיים.
השמיעה מתרחשת כאשר עור התוף, איבר בעל מאפיינים של ממברנה הממוקם בפנים האוזן החיצונית, נע באופן סימפטטי כתוצאה מהתנועה של חלקיקי האוויר הקרובים אליו, ומעביר את אותו רטט דרך סדרה של תעלות, עצמות ואיברים עצביים.
אם כך סאונד הוא ישות שקשה מאוד להגדיר, הוא אנרגיה טהורה שנעה דרך הדברים, תנועה בלתי נראית אלא כאשר היא מייצרת תנועה בחומר כלשהו.
מה שמקשה עוד יותר על אופן תפיסת התופעה הוא הקשר שלה אל ישויות אחרות בעולם. אנחנו נוהגים לאפיין סאונד מסוים לפי מקורו, לתת לו שם כאילו היה תכונה של ישות מסוימת, למשל סאונד של חצוצרה.
ישנן תכונות אותן אפשר לסווג כקבועות יחסית, למשל צבע החצוצרה או החומר ממנה היא עשויה. ישנן גם תכונות יותר ארעיות כמו הטמפרטורה שלה ברגע מסויים. במקרה של סאונד הדבר מעט יותר מסועף. סאונד אכן בוקע מתוך דברים, אבל רגע ההתפשטות שלו הוא גם רגע העזיבה של אותה רוח את מקורה, ורגע הפיכתה לישות נבדלת הקיימת בעולם. רגע יצירת הסאונד הוא לידה של ישות ארעית ברת חלוף.
הסאונד של החצוצרה ברגע היווצרו, יוצא מהחצוצרה הלאה ממנה. הוא כבר לא חלק מהחצוצרה, אלא תוצר שלה. אך הסבר זה אינו מספיק, שכן המצב אפילו יותר מסובך- האם ניתן להפריד את צליל החצוצרה מאוויר הנגנית הנושפת בה ומצורת השפתיים המיוחדת הנדרשת להפקת הצליל?
אני מאמין שלא. הסאונד הוא אינו תכונה של החצוצרה, הוא לידה של ישות חדשה, אנרגטית ותזזיתית שנולדת מערבוב של כמה כוחות.
↵ באר, 2021, פרט מתוך הצבה
אז איך יהיה נכון לחשוב על סאונד, על אותה ישות מסתורית, שמצד אחד היא איננה אובייקט, וגם לא בדיוק דבר, ומצד שני היא חלק משמעותי מההוויה של כל הישויות בעולם?
במשך הרבה מאוד זמן הכלים השפתיים והפריזמה המחשבתית דרכה היינו יכולים להתבונן על התופעה הזו היו מוגבלים. האופן בו חוש השמיעה נבחן היה דומה יותר לוריאציה של חוש הראייה. השמיעה נחשבה כעוד דרך לראות. כלומר כאמצעי לקלוט, לזהות ולפרש.
דרך נוספת להבין מהו סאונד היתה כמובן דרך עולם מושגים השייך למוזיקה.
אך סאונד וחומר סונורי הם אינם בהכרח חומר מוזיקלי, ולכן השפה המוזיקלית לא נותנת מענה מלא בניסיון להבינו. הדבר הפיזי והחמקמק הזה חייב אופן מחשבה אחר מאופן המחשבה הטקסטואלי, המייצג והמסמן.
זה נכון שלדברים יש מראה, יש צורה ויש מילים דרכן אפשר לדבר עליהם. כל אלו משרים מעין ודאות מסוימת לגבי הדברים בעולם. אבל הדברים גם מכילים את הבלתי נראה, את התזזיתי, את הארעי. אלו חזיתות שמערערות את הוודאות, אנחנו פחות נוטים ונוטות להביט עליהן.
סאונד דורש שפה אחרת. הוא מאתגר את המבנה של השפה ומטיל ספק במה ששפה יכולה לבטא. זוהי לא דרישה לנטוש את השפה, אבל השימוש בסאונד ככלי אסטרטגי לחשיבה מחדש על הפרדיגמות הנהוגות בתרבות המערבית, יכול להעשיר ולהרחיב את השפה, יכול לאפשר לנו לחשוב מחדש על מילים ושפה ועל מה הם מצביעים ומסמנים.
גזע, מגדר, מעמדות, קטגוריות, נורמות, כל אלו מוטמעים בשפה ובאים לידי ביטוי דרכה.
האפשרות לחשוב על הדברים דרך היסוד השקוף, הבלתי נראה, האוורירי, התהליכי והחמקמק יכולה להעשיר את האופן בו אנחנו מתהווים בעולם, ולייצר קשרים והקשרים מורכבים ומורחבים עם כל מה שישנו. אותם גבולות ברורים בין אמת ללא אמת, בין ישות לישות, ביני לבין העולם, עשויים להיפרץ לרטוט ולהתרחב.
אני קורא לרתום את הערמומי, את השוטה החמקמק, ולתת לו מקום לרגע לפרוע את הלך העניינים.