אני רוצה לשתף אתכם במשהו

אני רוצה לשתף אתכם במשהו, אבל למה שאכתוב בימינו מאמר? אם חושבים על זה במישור התועלתני, יש בכך ערך מינימלי. אם חשובה לי החשיפה, עדיף להסתפק במסר קצר יותר וברור במקום מרכזי. אם חשוב לי הסיפוק המיידי שבאהדת הקהל, עדיף שאתמקד בסטטוס או בציוץ של תווים בודדים ואם השכלתי לטפח לי רשת של עוקבים נאמנים, אתחיל למדוד את מידת ההכרה לפי כמותשל לייקים או אייקונים מחייכים אחרים. לכתוב מאמר בימינו כמוהו כמעשה התאבדות באוקיינוס הגוגלי תוך כדי שהידיים מנסות להיאחז בקצוותיו של עמוד החיפוש הראשון, ולשלב מילות מפתח כגלגלי הצלה. סקס, אייפון, Ynet, בר רפאלי, רק שנטפס לחוף המבטחים של תשומת הלב המנחמת.

אני רוצה לשתף אתכם במשהו, אבל אני לא רוצה שתקחו לי אותו. סבתא שלי שיש לה ספריה מרשימה בכל קנה מידה, הייתה נוהגת לכתוב על כל ספר "נגנב מפרחיה רגב" כדי שכל מי שלקח ירגיש אשם עד שיחזיר. אבל ספרים כבר עוברים דיגיטציה ואני יודע שמידע ניתן לשכפול שאינו פוגע במקור. יש בזה משהו מנחם. כשהייתי ילד, אני זוכר שהשכנה ז"ל נכנסה אלינו הביתה ורצתה להעתיק את כל קלטות הילדים שאמא שלי קנתה לי ולאחי בגלל שהם בדיוק קנו מכשיר VHS מקליט ז"ל. אמא שלי אמרה לה שנראה לך שאני קניתי במיטב כספי ואת פשוט תעתיקי לך בחינם והיא ענתה לה שזה שאני מעתיקה לא פוגע לך בקלטות, ככה לך יהיה וגם לי. את אמא שלי זה לא שיכנע והשכנה לא העתיקה ולא דיברה עם המשפחה שלי בלובי חודשיים. זה השיעור הראשון שאי פעם קיבלתי בחיי על שיתוף של מידע. זה חינם לשכפל מידע אבל זה לא אומר שאין פה שיקולים של הוגנות וכשאני משתף ביצירה שלי, טריוויאלית ככל שתראה, אני רוצה שבאיזשהו מקום זה ישאר עם צריבה קטנה שלי בתודעה שלכם, זה נגנב מל-י-א-ו-ר. פייסבוק הבינו את זה ושינו לאט לאט את כפתור ה Share שלהם כך שייתן קרדיט ראוי למי שהפוסט נלקח ממנו. לפעמים אני חושב על כל האנשים החכמים שהציטוטים שלהם מיוחסים בטעות לגארוצ'ו מרקס, לאוסקר ויילד או לאלברט איינשטיין על ידי מיליונים באינטרנט אבל לא נראה לי שיש משהו שפייסבוק כבר יכולה לעשות עבורם.

אני רוצה לשתף אתכם במשהו, אבל אני רוצה שתדעו שגם אם תשתתפו, הוא יישאר שלי. בעידן בו אנו חיים, הקונספט והרעיון הוא מעל הכל והביצוע תמיד יועבר למפעל הזול שניתן למצוא בסין שם יעמלו על ההפקה מאות פועלים שבחיים לא נשמע את שמם. בעידן הזה גם אמנים רבים מתנסים בשיתוף הקהל אבל הרבה פחות בשיתוף הקרדיט. אמן הרשת ארון קובלין ביקש מזרים ברשת שייצרו לו עבור סנטים בודדים כבשים ויצר ספר איורים שבו כל הכבשים התמימות של האנשים התמימים הולכים בעדר אל עתיד לא ידוע (או שמא ידוע וטרגי). במכירות הספר הוא כבר לא התחלק עם אף אחד. גם הצלמת החובבת שריצ'רד פרינס לקח צילום שלה באינסטגרם ומכר אותו כשלו עוד לא ראתה דולר ממאות האלפים שהוא קיבל. האמנות השיתופית במקרים רבים עוסקת באופן מודע בניצול. גם אניחטאתי בכך כשיצרתי עם ערן הדס מדריך אודיו אלטרנטיבי למחלקת הארכיאולוגיה במוזיאון ישראל שכולו חוות דעת של משתמשי אינטרנט ממדינות אויב על המוצגים במוזיאון, בלי שידעו שמדובר במוזיאון ישראל או שהם חלק מעבודת אמנות ישראלית. את שמותיהם של המשתתפים החלפנו במספרי זיהוי, אבל זה לטובתם, אתם לא מבינים?

Carla Gannis, "Nude Descending a Staircase" 2016 courtesy Carla Gannis & TRANSFER Gallery

אני רוצה לשתף אתכם במשהו, אבל לא רוצה שתסתרו אותי. שלא תבינו לא נכון, אני מכבד ריבוי דעות וחושב שזה ערך עליון במדינה דמוקרטית, אבל העמוד שלי זה קצת כמו הבית שלי ואני לא ממש רוצה שיבואו לבית שלי ויגידו שאני טועה, ככה בפנים, לפני כולם. יש לכם בית אחר בשביל זה, לא? הסוציולוג זיגמונט באומן אמר פעם בראיון "ההבדל בין קהילה לרשת זה שאתה שייך לקהילה אבל הרשת שייכת לך… אנשים משתמשים במדיה חברתית לא כדי להתאחד, אלא כדי למצוא להם אזור נוחות שבו יוכלו לשמוע רק את ההדים של הקול של עצמם". והמשפט של הסוציולוג הזה, שעבר את גיל 90 אבל מבין את המדיה הנוכחית יותר מכל בן 22, הוא זה שמדגים יותר מדוע הרשתות החברתיות שוות מילארדים בעוד כל הקהילות בעולם סובלות מירידה בתשלום דמי חבר. אנו מתאהבים בבועות המפולטרות שאנו יוצרים סביבנו של אנשים שאומרים לנו רק כמה אנחנו צודקים ויפים ונכונים וממשיכים בעצמנו את מעגל הקסמים בפרסום עוד פוסטים הנודפים צנזור עצמי ומקרינים אור חיובי ומושכים אלינו אהבה וסימפטיה. רק שניה, אולי זה לא כזה רע בעצם?

אני רוצה לשתף אתכם במשהו, אבל אני לא כתבתי אותו בכלל. כן אני זוכר מה כתבתי לפני רק שתי פסקאות אבל זה שונה. זה בסדר לשתף בתכנים של אחרים עם קרדיט ראוי. מה שאני מתכוון לומר זה שיש חשיבות גדולה גם בלהיות מעביר מידע. היום לא הורגים שליחים, רק עושים להם יותר Follow בטוויטר. מיטב הסלבריטאים החדשים של האינטרנט הם פשוט אגרני מידע כפייתים הניצבים בצמתים מרכזיים בין עולמות תוכן ואתרי תקשורת ותפקידם פשוט להזרים מידע לחלקי הגוף של הרשת כמו חמצן. מלקולם גלדוול קורא להם Connectors, אחרים קוראים להם Influencers. לא משנה איך תקראו להם, הם מבינים שלא לכולם יש משהו מקורי להגיד ברגע נתון אבל זה לא אומר שצריך להפסיק לשתף, הרי בדת המידע הנוכחית כפי שקורא לזה יובל נוח הררי, לחדול משיתוף זה כמו למות.

אני רוצה לשתף אתכם במשהו, אבל גם לא קראתי אותו בעצם. בחרתי אותו בעצמי, זה גם משהו. משהו בכותרת בלט לי ואמרתי לעצמי שזה נראה כמו מאמר יפה שעוד אנשים ירצו לעשות לו שיתוף אז ליקטתי אותו ראשון. הפסקתי לקרוא ממש את כל הלינקים בתקופה האחרונה, זה לוקח המון זמן ויש עבודה וזה די מפריע למלאכת השיתוף, אז שומרים בינתיים שיהיה באוסף לכש…אם כש…. במובן הזה אפשר לומר שעולם האינטרנט למד משהו מעולם אספנות האמנות שמתייחס לעיתים קרובות פחות לתוכן היצירה ויותר לאיך שהיא מקשטת יפה את הקולקציה, ובשנים האחרונות אנו מוצפים Pinterest-ים וTumblr-ים שנראים כמו קבינטים של פלאים ולינקים, מוזיאוני כיס וירטואלים של דברים שנמצאו זרוקים איפשהו ברשת והובאו לאחר כבוד להיות חלק מערימה ויזואלית של דימויים שעושים כבוד בעיקר לאספן.

אני רוצה לשתף אתכם במשהו, אבל אני צריך לסמוך עליכם בשביל זה. ואני לא יודע בכלל מי אתם. אין פה באתר הזה אפילו מנגנון הזדהות.

אני רוצה לשתף אתכם במשהו, אבל רק אם אתם מבטיחים ללחוץ פה על כפתורי השיתוף מימין.

אני רוצה לשתף אתכם במשהו, אבל אני לא בטוח כבר מהו בדיוק.

*

תודה לשלו מורן

ליאור זלמנסון, חוקר אינטרנט באוניברסיטת NYU ובמעבדת המדיה של מוזיאון המטרופוליטן, מחזאי, תסריטאי והמייסד של פסטיבל פרינט סקרין לתרבות דיגיטלית בסינמטק חולון שיתקיים ב22-25.6.