בגללי הים סוער

*שם העבודה לקוח מהפואמה "מסעו של יונה" מאת סיון בסקין

הים, מצולותיו והאלמנטים הנישאים עליו או מצויים בתוכו הם דימויים מרכזיים בסיפור יונה המקרא ובמסורת הנוצרית. גלילי הציור של חניתה אילן מתארים נוף ימי אשר מתוכו צפים ועולים דימויים כרצף אסוציאציות מזדמן, המזכיר תחושת חלום, שאי אפשר למצוא בה היגיון מסודר. שם העבודה לקוח מסיפורו המקראי של יונה הנביא, אשר הוטל אל המצולות משום שברח מן התפקיד שהטיל עליו האל, נבלע בלוע דג גדול והוקא מקרבו לאחר שהתרצה ונגאל מייסורי סירובו. על פי המדרש היהודי, מנוסתו של יונה היא המחוללת סערה בים, ובעת שהייתו במעי הדג נחשפים לעיניו דברי הימים וסודות הבריאה ומולידים בו שינוי. ניתן לראות בדימוי של יונה בבטן הדג, כגוף חי בתוך גוף אחר, מעין עובר ברחם אימו. 

יונה כמו חוזר אל הרחם ומצוי במעין מרחב אסטרלי של חלימה, מתווכח עם דברי האל ומעכל אותם, ממוסס את התנגדותו ואז ממלא את ייעודו כשליח האל. דימויו של יונה בבטן הלוויתן הוא איקוני וחוזר בתולדות התרבות כאלגוריה לאדם הבורח מגורלו ועובר טרנספורמציה שעל דרך ההכלה.

בברית החדשה, ישוע מייסד הנצרות זוהה לא פעם עם ניסי דגים ובכלל היה לו ולשליחיו קשר הדוק אל הים. בכניסה לכנסיית הדורמיציון מוטמע ברצפה פסיפס המתאר ספינה שטה על גלים סוערים. ייתכן שהוא מתייחס אל הרגע המתואר בבשורה על פי מתי שהוא מעין גלגול של סיפור יונה המקראי, אלא שבמהלכו ישוע מפסיק את הסערה: ״וירד אל-האניה וירדו אִִתו תלמידיו: והנה סַַעַַר גדול היה בים עד-אשר כִִּסו הגלים את-האניה והוא ישֵׁן: ויִגִשו אליו תלמידיו ויעירו אותו לאמר הושיענו אדֹניֹנו אָָבָָדנו: ויאמר אליהם קטני אמונה מה חרדים אתם ויקם ויגער ברוחות ובים ותהי דממה רבה: ויתְְמְְהו האנשים ויאמרו מי אפוא הוא אשר גם- הרוחות והים אליו ישמָָעון״ (הבשורה על פי מתי, ח', 23-27)

באדריכלות הגותית המסורתית מבנה האורך של הכנסייה נקרא גם "ספינה" (באנגלית (Nave :שם זה קיבל משמעות נוספת שכן הכנסיות עצמן משולות לספינות אשר יביאו את המאמין אל גן העדן העתידי. במעמקים המצוירים של אילן גועשים על הנייר שדות צבע כחולים, נוזליים ורבי-שכבות. פעולת הציור נעשית במהירות, לפני ייבושן של שכבות הצבע, ולכן תובעת התמסרות ארוכה ושקיעה בתהליך הציורי כמו במצולות. התוצאה היא ציור סוער ומוצף המשקף את התהליך התובעני והטובעני שבו נוצר; מרחב ימי השוטף ומאחד את שברי הדימויים לזרם אחיד ויוצר התכה של האלמנטים המצויים בתודעה של הציירת. מתקן העץ הופך כך למבנה, שמנסה לאחוז מים, לשלוט ולנתב את תנועתם. שטף הדימויים הנמחקים ומצוירים, נסתרים ונגלים, נפרש על המתקן ומתפתל בתוכו כאלגוריה לחוסר האונים של הפרט אל מול מעמקי גורלו.¹

*

הטקסט נכתב על ידי רינת אדלשטיין עבור קטלוג התערוכה להאמין בהר ציון, פסטיבל מנופים, יולי 2024

[1] תודה לאוצרת רוית הררי שהסתייעתי בטקסט האוצרותי שלה בכתיבתה של פסקה זו.

–

חניתה אילן, נולדה ב 1978 בניו -יורק, מתגוררת בירושלים ועובדת בסדנאות האמנים, תלפיות.

תחום עבודתה העיקרי הוא ציור תוך מתיחה ואתגור של גבולות המדיום; בתערוכותיה האחרונות היא עסקה בהופעה של הציור בחלל, ובחיבור בין ציור ובין קונסטרוקציה. הבנייתו של הציור בידי פעולות מחיקה ושל חיבור והלחמה משחררת את הדימויים משרידי העבר ומהמסה החומרית והרעיונית שלהם  ומאפשרים לציור להתהוות לכדי מציאות חדשה. בהגיעה מרקע דתי, היא מעלה שאלות על סוגיות מעולם האמונה, ועל מיתוסים וארכיטיפים היסטוריים ותרבותיים.  

אילן היא בוגרת תואר ראשון ושני בהצטיינות מטעם האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, זוכת קרן פלומס 2024, פרס עידוד היצירה 2022, מענק הקרן ליוצרים עצמאיים 2022 ו- 2019, מענק המפעל לפרויקטים מיוחדים תל אביב בשיתוף עם קרן רבינוביץ' לשנת 2017 ופרס אמן מורה מטעם משרד התרבות והספורט לשנים 2012-2015. היא הציגה בתערוכת יחיד במוזיאון וילפריד ישראל, בגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון, בסדנאות האמנים בתל אביב, גלריה דנה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי וכן בתערוכות קבוצתיות במקומות כגון מוזיאון הנגב לאמנות, JCC ניו יורק, כנסיית הדורמיציון ירושלים, גלריה סקלר- לוי, יריד צבע טרי, גלריית הקובייה בירושלים ועוד. עבודותיה נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים בארץ ובחו״ל כגון: אוסף שוקן, אוסף בנק לאומי, אוסף סרג' תירוש ועוד. 

hanitailan@gmail.com