מופת של פראיות

המכחול מתקרב לבשר, כשקרוואג'יו מצייר את דויד. זאת תשוקה(!)- הסברתי לעצמי במוזיאון- הגולמית ביותר שפגשתי ב"אמנות", כל כך גבולית עם "החיים עצמם", אם לחשוב מתוך הגידור הפשטני הזה של המרחבים השונים הללו והגבולות המשותפים להם.

ישנם שלושה ציורים נושאים של דוד וגָּלְיָת מבית מלאכתו של קראוואג'יו, מוצגים ברומא, מדריד ווינה.

ינואר 2005, אני רואה את השלוחה הוינאית:

David with the Head of Goliath, c. 1607,Kunsthistorisches Gemäldegalerie, Vienna

הייתי בטוחה בכך באותם רגעים, ולאורך השנים מאז ועד עכשיו, לא שבתי אל הרגע ההוא לבדיקה מחודשת. כעת, דרך כתב זה אבקר מחדש את רשמיי וסברותיי נוכח הציור ובייחוד אופני התשוקה בו.

חשבתי שראיתי תשוקה רוחשת בחיבור של פרק הכתף עם אמת היד האוחזת בשערות ראשו של גָּלְיָת. עיניו התלויות של גָּלְיָת יוצאות מחוריהן, נגמרות בתוך המאמץ הקודח לראות את ה"נשמה" דרך הגוף. הפה פעור בהברתו האחרונה האילמת.

הבשר, כה נוכח, הוא הנושא את הנשמה החמקמקה. כאשר האחיזה, הלפיתה, המגע, הופכים נדירים, אנו נותרים עם המבט שלא מוותר.

היה זה מה שזיהיתי כתשוקה בתוך העונש, בתוך הגאולה, של המתבונן שיכל רק להתבונן ולהתנפץ

אל תוך עצמו בהתבוננותו- גָּלְיָת ערוף הראש. פני גָּלְיָת הם פניו של קראוואג'יו, כך מספרים לנו היסטוריונים של האמנות.

דויד הצעיר מוסר לנו, מפקיד בידינו, כמתנה, כטרף, כשלל, את הראש שיכל רק להתבונן ולאוות, התבוננות געשית העולה על כל גדותיה עד כדי הפיכתה למטא-מגע, על-מגע, אל-מגע.

כאן בציור, יש תשוקה עצמתית ה"מתממשת" באופן החלקי היחיד בו תוכל אי-פעם להתממש, ציור. ומצדי יש את המעט שיכלתי לדעת על התשוקה הזאת אם בכלל.

מעשה האמנות- מעשה של ממש? אם כן, איזה מין ממש?

התנהגויות פראיות קורות סביב קן הציור של קראוואג'יו, אמן-רוצח-רדוף, עד כמה הוא לוקח בהן חלק? בסטודיאות, במערות, במנוסה. מחד הוצאת זרע לבטלה, ומאידך ציורים מופתיים מופרים בזמן של מלחמה והישרדות, כעת הם יהלום יקר של התרבות. האם הציור הוא מופת ( או- מראה) של עידון, או מופת של פראיות דווקא?

הפנים קפאו בזעקה, זעקת ה"אני". קראוואג'יו אמן שובר מוסכמות, מנפץ מבתוך נוסחאות ההבעה שגובשו לפניו בתקופת הרנסאנס, מכוון את התאורה לתקופת הבארוק, מגביר וזועק: " אני קראואג'יו!", ומיד עורף לעצמו את ראשו.

קראואג'יו מהפך ערכי מוסר ונוסחאות איקונוגרפיות מגובשות, למשל בציירו את דויד המנצח כנער מהורהר, מלנכולי, נבוך, ואת דיוקנו שלו בתוך ראשו הערוף של גָּלְיָת. היה זה יוצא מכל דופן, הרי שליטים ואמנים כאחד לעולם היו מזהים עצמם עם דמות המנצח, ולא עם דמותו של "הארור". מבנה הסיפורים מתוך "הברית החדשה" או המיתולוגיה היוונית נשמר, אך המשמעות משתנה. אל תוך הסכמות, הסצנות הללו יוצק קראוואג'יו את המזג שלו, מפר אמות-מידה אסתטיות מקובלות, ע"י שימוש בצבעים עזים ומעוררים, אדום-דם, חום-אדמה, עור-שנהב, שחור-לכלוך. מחריף בין אור וצל, מקצין הבעות של הגוף והפנים. בכך הוא "מנכיח" לא אחר מאשר את עצמו, את אופיו, את התזזית הייחודית לו, ושם הוא חדשני.

 Caravaggio, David with the Head of Goliath, oil on panel (91 × 116 cm), 1606-7

תשובה-תשוקה

קאראוואג'יו מוסר לנו את ראשו פעמים רבות בציורי הראשים הערופים; גָּלְיָת מדוזה גורגונה, הולפרנוס, הם רק מעטים. רק ראש, או רק גוף. הוויה של גוף ללא ראש, ללא המחשבה, גוף נע שבועל, רוצח ובורח, לא כותב או מספר אודות, אלא מגלם בחומר מעשים, מגשים תמונות ודימויים. לחילופין האפשרות של הוויה של ראש ללא גוף, רק המחשבה, הראייה, המאווים.

קראוואג'יו מנכיח, ב"רזולוצייה" הגבוהה ביותר של ההנכחה.

דויד מופיע, מגיח מתוך ריבוע שחור כשבידו ראשו הערוף של גָּלְיָת. פניו מקמטות בתוכן בו זמנית את הנתעב והבזוי, האהבה והחמלה. דוד נראה כ-מי שהיה חייב, נאלץ, לעשות את מה שעשה ( לערוף את ראשו של גָּלְיָת), כאילו שלא הייתה לו ברירה, לטובתנו, לטובת "המין האנושי", לטובתו של גָּלְיָת עצמו.

**אציין כי בדבריי האחרונים התייחסתי לשלוחה הרומאית של הציור , המקרינה על הגרסא הוינאית ממקום משכנה, כמו גם על הזיכרון שלי ומסיטה את דבריי לשוליהם.

הבסת המפלצת, מסמלת את ניצחון התבונה ( כך מסבירים). אך במקרה של קראוואג'יו, מקרה נדיר, ראשוני בשעתו, האמן "מזהה" עצמו עם המפלצת, בהתקת פניו אל תוך הראש הערוף. האמן כאילו מבקש ישועה מפני עצמו, עצמי המופקר לבשר הפראי. ואילו אני חוששת שברגעים אלו הפקרתי כתב זה לפרשנות ארכאית ותפלה.

אם אפשר לחזור מהריבוע השחור, כך חוזרים מתוכו, עם שלל מהסוג הזה של אימה, אהבה, ומסה נכבדת מהלא-נודע, על סיבוכיהם הרבים של כל אלו.

 Caravaggio, David with the Head of Goliath, oil on panel (91 × 116 cm), 1601-2