גליון #6, מטרונום / פברואר 2014
שער הגיליון מאת דנה דרויש ורמי מימון . לצפיה בשער לחצו כאן

מטרו!no / מת-רונום

רישומי הכנה להיסטוריה של המטרונום

Bookmark and Share
בעולם העתיק, ובמיוחד אצל פיתגורס, המוסיקה כתחום דעת הייתה קרובה לקוסמולוגיה. המושג היווני "הרמוניה," שימש ביו היתר לציון הציר המחבר בין השילוב הראוי של צלילים, שהוא תופעה הנמדדת בכלים מתמטיים, לבין הסדר הקוסמי, מיקום ותנועת גרמי השמיים – "הכוכבים במסילותם" –  זה ביחס לזה. ככזאת, ניתן לומר כי המוסיקה הייתה אומנות של חלל או של מרחב. לפחות מאז שופנהאואר, במאה ה-19 המוסיקה נחשבת אמנות של זמן. במוסיקה האירופית של העת החדשה, מערכת תחבירית (ששוב נקראה "הרמוניה"), העצימה והבליטה את העובדה כי משמעותו של כל רגע מוסיקלי בדיד, נגזרת אך ורק מהרגע שקדם לו ומזה שיבוא אחריו. בשל כך נתפשה המוסיקה כתנועת הזמן עצמו, או תנועת "הרצון" העומד בבסיס ההוויה, שלבשה בשר צלילי וניתנת לחוויה חושית, בלא תיווכם של רעיונות ומושגים להן נזקקות האומנויות הייצוגיות.

במקביל, המדע המודרני, ששאף יותר ויותר להכפיף את כל תחומי הדעת והפעילות האנושית לרציונליות המדעית, נקט גישה פרקטית יותר לפיה המוסיקה לא רק מאפשרת חוויה חושית של הזמן, אלא גם כפופה לתפיסה נומינלית שלו, של מה שוולטר בנימין כינה "זמן הומוגני ריק" שמבטאה המובהק הוא שעון. כך נולד לו במאה ה-19 המטרונום. לכאורה כלי עזר ושרת למוסיקאי העמל על מלכאתו בחזרות ואימונים, כמו השעון היה המטרונום למחוקק. "מטרון" ביוונית – מדידה, "נומוס" – חוק. ככל חוק – מערכת של כללים ומוסכמות המסדירה התנהגות אנושית ונאפכת על ידי מוסדות חברתיים – גם חוק המטרונום כבר נושא בחובו  את התשוקה למרוד בו, לפרוץ את גדריו.

אומנות הסאונד, שנולדה כתחום עצמאי במהלך המאה ה-20, כבר ידעה לקחת בחשבון את מורכבותו של צליל ביחס לזמן ומרחב. אולי יותר מהמסורות המוסיקליות שקדמו לה, היא סוג של פעולה מתוך ההכרה שצליל הוא תנועה של אויר (או מדיום אחר, כמו מים), והדהוד של אובייקטים במרחב, מחד, ומאידך, בהיותו גל, שכל תכונה שלו היא תוצאה של תדירות, כלומר של דחיסות גדולה או פחותה של התארעות בזמן. בהעמידה את היחסים האלה בין זמן ומרחב–הנגלים בתופעה הצלילית–כנושא שלה, אומנות סאונד מוצאת את הסדר של הזמן ברמת התכונות של צליל כשלעצמו, ופחות כחוק אנושי המארגן את היחסים בן צלילים לכדי מערכת של מוסכמות.

במקביל, אחד התהליכים המרכזיים במהלך אותה מאה עצמה, כרוך בעלייתה של מוסיקה פופולרית כשדה המוסיקלי הדומיננטי במערב ובעולם כולו, ודחיקתה של "המסורת הגדולה" של המוסיקה האומנותית האירופית. כבר מראשית המאה, המוסיקה הפופולרית כתופעה גלובלית (תחת הגמוניה אנגלו-אמריקאית) עוצבה באופן עמוק על ידי סגנונות אפרו- אמריקאים, מהבלוז והג'אז ועד להיפ-הופ. אחת ההשלכות החשובות של המפגש הזה, הוא הגידול המתמיד בחשיבותו של גורם הקצב בתחביר המוסיקלי, לעומת מרכיבים של מלודיה והרמוניה. את  שיאו של תהליך זה ניתן לראות בארבעים השנים אחרונות עם עלייתם של סגנונות EDM–מוסיקת אלקטרונית לריקודים–מדיסקו והיפ-הופ, דרך טכנו, טראנס, האוס, גריינד, ברייקביט, ועד לדאבסטפ, מיאמי בייס ובאונס. עולם מוסיקלי זה, החולק את טכנולוגיות היצור המאפשרות אותו עם אומנות הסאונד, מהווה אולי את אתר המפגש הפרדוקסלי בין המטרונום לאנטי-מטרונום, בו גם מוכרז נצחונו הבלתי צפוי. זהו עולם המוגדר במידה רבה על ידי הסדירות הקצבית, המחזוריות הנמדדת בקצב פעימות לדקה (BPM), אך כזה שהקצב הרציונלי בו (120 פעימות לדקה, למשל), יותר משהוא המחוקק, נמצא במשא ומתן עם הסדירות הקצבית של הגוף: הולם הדופק, הצעד והנשימה, הנענים לו, או לא. כחוויה המתעצבת מתןך היחס בין הסדירות הריתמית הרציונילית לבין הקצב של הגוף, ה-EMD הוא אולי למדע המוסיקה (במידה שבה הנאורות רצתה, כמו פיתגורס לפניה, לעשותה למדע) כמו ה-LSD למדע הכימיה: בן חורג, קצת מפלצתי, המשחרר את החוויה הקדם-סימבולית שבגוף אל תוך מרחבים בהם קשה לקבוע מי הוא המחוקק: הגוף או הראש, המחשב או הרקדן, הזמן או המרחב. את היחסיות הזו, כמרכיב יסודי של החוויה הצלילית, הבין כבר בעת העתיקה לא פיתגורס דווקא, כאם אריסטו, שבמילותיו תסתיים רשימה זו:

"צליל ממשי הוא תמיד של משהו ביחס למשהו ובתוך משהו; שכן הוא נוצר על ידי התנגשות. לפיכך, אין זה מן האפשר לגוף אחד לבדו להפיק צליל – מוכרח להיות גוף המכה וגוף שמכים בו; מה שמצלצל עושה כן על ידי התנגשות כנגד משהו אחר מעצמו, ואין זה אפשרי בלא תנועה ממקום למקום." (אריסטו, על הנפש)

* * *

עודד ארז נולד בישראל/פלסטין ב-1982. הוא דוקטורנט במחלקה למוסיקולוגיה באוניברסטית קליפורניה, לוס אנג'לס (UCLA). מחקריו מפגישים תיאוריה ביקורתית ומוסיקה פופולרית. חי בירושלים ובלוס אנג’לס.