פתח דבר

ביולי 2024, במסגרת התערוכה המרכזית של פסטיבל מנופים לאמנות עכשווית בירושלים, הוצגה התערוכה להאמין בהר ציון בירושלים באוצרותה של רינת אדלשטיין.

השטח שקרוי כיום הר ציון אינו מוכר לרוב הציבור. הוא נמצא בסמוך למקומות ידועים בעיר כמו גיא בן־הינום, סינמטק ירושלים ובריכת הסולטן, אך מעטים ביקרו בו או מודעים לקיומו. הוא שוכן בפאתי העיר העתיקה, סמוך לשער ציון, ומתפקד כמעין "חצר אחורית", שמרבית התיירים חולפים על פניה בדרכם אל המקומות הקדושים הגדולים. למרות היותו בשוליים, ייחודו רב. במרחב המצומצם שלו שוכנים יחדיו מבנים קדושים ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, ומצויים בו מוסדות לימוד ודת, בתי קברות המגוללים את ההיסטוריה של ירושלים, בתי אמנים ומוסדות חברתיים. לאורך מאות שנים תהילתו נקנתה לו בעיקר בזכות בניין מיוחד שנמצא בליבו, והוא היווה גם את נקודת הפתיחה לתערוכה: מתחם קבר דוד / נבי דאוד / חדר הסעודה האחרונה (1).

מתחם זה הוא אחד היחידים בארץ שבהם שוכנות יחד אמונותיהן של שלוש הדתות המונותאיסטיות תחת קורת גג אחת. בשלוש הדתות המקום מזוהה עם קברו של דוד המלך (ובקוראן: נבי דאוד.) בקומה הראשונה ניצב על פי המסורת היהודית קבר דוד המלך, וכיום פועל בו מקום תפילה. לפי המסורת המוסלמית, נבי דאוד קבור במקום זה מתחת למצבת אבן גדולה. באמצע המאה ה־ 16 המבנה נהפך למסגד, ושרידים ממנו נמצאים עד היום ברחבי הבניין. בקומה השנייה נמצא חדר הסעודה האחרונה (Coenaculum), ובעברית סנקולום, ובתוכו שרידי כנסיות. ייתכן שהסיבה לקיום רב־דתי זה היא העובדה שבמקום לא נמצאה מעולם עדות ארכיאולוגית המוכיחה את אחד האירועים הקדומים שנקשרו בו. יחד עם זאת, בכל הדתות, דבר אחד מתקיים בו בוודאות – האמונה.

במשך זמן רב (קרוב לשנתיים) התערוכה עמדה במבחנים רבים עד להקמתה. ייתכן שהסיבה לכך היא מעצם הבחירה להקימה באיזור אמיתי של סכסוך, בשאיפה לעבוד כמה שיותר עם המקום (במלוא מובן המילה), ברצון לשתף כמה שיותר קהילות שחיות בהר ציון ולהשמיע כמה שיותר קולות  גם אם הם אינם נוחים (נסיונות שכשלו בחלקם).

לאור הרלוונטיות של הנושא בימים אלו, מצאנו לנכון להעלות את התערוכה כגיליון של המגזין. בשל המעבר המדיומלי, חלק מן העבודות הוסרו, שונו או הוחלפו, ונוספו אליהן עבודות של אמנים ואמניות שלא לקחו חלק בתערוכה, אך עבודותיהם רלוונטיות מאוד לנושא ושמחנו לצרפן לגיליון זה.

את קטלוג התערוכה שהוצגה על הר ציון תוכלו לראות כאן.

שמה של התערוכה ושל גיליון זה, עשויים להתפרש לכיוונים שונים; אמונה לגבי אירועים שהתרחשו והאופן שבו הם נצרבו בתודעה ובהיסטוריה האנושית, אמונה דתית בקיומו של האל ובכוחותיו, אמונה בשינוי ובכוח פנימי לעשייה ועוד. ריבוי המשמעויות הללו הם אלו שהנחו את העשייה גם בתערוכה וגם בעריכתו של גיליון זה.

זהו גם גיליון הפרידה של הדסה כהן שערכה לצד רינת אדלשטיין את מגזין הרמה ב-3 השנים האחרונות במהלכן נוצרו פורמטים חדשים למגזין – העלינו יחד לראשונה גיליון LIVE במסגרת חגיגות העשור, אצרנו שני גיליונות יחידים לניב גפני ולגליה הילי פסטרנק כל זאת לצד העבודה השוטפת על הגיליונות הקבוצתיים. תודה הדסה על השנים היפות, על המקצועיות והמסירות שלך, הרבה הצלחה בהמשך דרכך השוקקת.

שנמשיך להאמין, מה נשאר לנו.

רינת אדלשטיין והדסה כהן