המתים

ואחרי שחזרה אליי המילה הראשונה, התחילו גם המתים לחזור. המתים תמיד חוזרים ראשונים מהמלחמה, ארוזים יפה בשקיות פלסטיק עבות ושחורות, הם מורמים אל על בהליקופטרים, שמזרזים את המעבר משדות הקרב ההומים אל הקברים השקטים באדמה. הראשון היה מתִי, העוזר האישי של אריה, שהתחיל לעבוד במשרד חמישה חודשים לפני שלא חזר. הוא היה צעיר מאוד, התיקייה שלו ירוקה, חלבית, שורות אחדות בכתב יד, ובתמונת הפספורט המבט עדיין ילדותי. מתִי, שהגיע מעיר פרוורית במרכז, ועשה תמיד, רואים בתיקייה, את כל מה שנכון – תיכון (מגמה ריאלית), צבא (צנחנים; קצין), אוניברסיטה (יחסים בין-לאומיים וחשבונאות; מצטיין דיקן שנה א'), שהלך בתוך המסלול של עצמו לאט וחרישי ובטוח, שלמבחנים הקבוצתיים הגיע בחליפה כחולה, יפה במידה המדויקת, ועניבה סגולה מבריקה עם פסים, שקנה בכסף שהרוויח כשהתמחה במשרד רואה החשבון קיש ושות', ועמד בצד שָקט זמן רב, בוהה באחרים המזיעים ממאמץ להרשים, ולא שהצטרכו להרשים את מי, כי היו רובם בנים של, אחיינים של, מכרים, שידעו מראש שהתפקיד תפור עבורם, והם רק צריכים להאריך רגל ועוד אחת, להושיט יד וללבוש אותו, את התפקיד, כדי שישב עליהם יפה ומוחלט, כפי שהוחלט מראש במזכר פנימי וסודי ביותר, שממליץ כי הוא והוא הנם מועמדים מושלמים לתפקידים האלה והאלה, וברור מראש כי ימלאו את תפקידם על הצד הטוב ביותר, ומתִי, ששום מזכר לא נשא את שמו, והוא בא בעצמו, ועמד בצד, וכשסיימו להתווכח אם המטוס שבו טסתם לחופשה שנתית נופל לים, ואתם, קבוצת ניצולים, נקלעים לאי בודד, איך תחלקו ביניכם את המשימות שיאפשרו לכם להישאר בחיים, והתחילו לדבר בקולות רמים יותר ויותר כדי שישמעו הבוחנים רק אותם, ומתִי אמר בשקט: "אני חושב שנוכל לפתור את זה מהר יותר אם נחלק בינינו מראש את המשימות", וכולם הרימו את המבט אליו, מפוחדים מהלילה המתעצם ומחשיך את השמים המכוכבים באי הפראי הזה, משתוקקים למנהיג שיחזיר אותם לאור הציביליזציה, והשתתקו מול הקול המפתיע, העמוק, והוא פתר ונשאר.

והשמועה התפשטה במסדרונות כמו רוח פרצים גדולה, כי הראשון הוא תמיד המת הגדול ביותר, וברבות המתים גם המוות הופך בן בית, אורח שבא ללילה ונשאר שבועות להרגיז, לחסל את תכולת המקרר, להפר סדרים. המת הראשון הוא המת של כולם, הוא נציג המתים שבא לבשר על בואה של משלחת, שממש תכף תיכנס לצעֵר, והטלפון צלצל צלצול פשוט, והגר ענתה, "צהריים טובים, מדברת הגר", ואחרי רגע הניחה את כף היד על הפה, שלא תימלט צעקה מהתחתיות, ואחר כך סגרה את השפופרת בעדינות ממש, כאילו תנועה גסה מדי תמית עוד אנשים, ובאה ועמדה בפתח הדלת, תמונה עצובה, ממוסגרת קורות עץ, ואמרה בקול נמוך מאוד, "מתִי מת", ויצאה מיד, משאירה חלק כאב אצלי, מדביקה אותי בְּשַׁפַּעַת הצער, עוברת בין החדרים וחוזרת על המשפט, כי רק אם ייאמר המשפט עשרות פעמים ייהפך לאמת מוחלטת שאי אפשר לשנות, והנשים יוצאות, יורדות או עולות במעלית, במדרגות, משכפלות את המילים שוב ושוב, מסלסלות את המוזיקה של המוות, וכשהגר חוזרת מכל הקומות, היא מתיישבת עייפה על הכיסא שלה, מכניסה את הפנים הקטנות לתוך כפות הידיים המחביאות, ומתחילה לבכות. גם מהחדרים האחרים נשמע קול יפחה, ועוד אחד ועוד מדביק הבכי את הנשים, כמו פעוטות ביומם הראשון בגן ובלי הורים בוכות הנשים, על עצמן תחילה, על בדידותן, על הגברים שלהן שמצויים רחוק ועמוק בשדות ובסוף, גם על מתִי בוכות, על כל השנים שלא הספיק לחיות, על כל האהבות הנכזבות שלא יהיו לו, על לב שלם ודומם ואפור במקום נוטף ושבור ואדום.

וכולן הלכו ללוויה, עדר שחור, נאספו בכניסה לבית העלמין, חיות יותר מאי-פעם, עטופות בדים שחורים שלא יחדרו אבקני המוות לטמא את העור, חלקן נושאות זרי פרחים להניח על אבני הקבר, אולי תלמד האבן לפרוח, והמשפחה עומדת מעט מופרדת, בתוך עיגול מושלם, שאי אפשר לצאת או להיכנס, והם אוחזים אלו באלו, שלא יאבד גוף המשפחה שלהם עוד חלק, ובמרכז – אימא של מתִי, עומדת זקופה, לוחצת ידיים, מהנהנת אבל רואים שכבר כשהודיעו לה, כשהתקשרה המזכירה לומר לה ששני גברים מחכים לה בחוץ, היא אמרה "סליחה" לפציינטית המבוגרת שישבה מולה במשרדי הרווחה, ויצאה אליהם, ובשעה שיצאה הוקרנה על מסך הראש שלה התמונה שחזרה בשנתה בלילות, ואז התעלפה, פשוט נפלה ככה כמו שהיא על הרצפה, נורית חשבונות מספרת לדליה של הקייטרינג, היא פשוט נתנה לעצמות להיערם בהמולה גדולה, וידעה שלא תוכל לסדר עוד, לא אצלה, לא לאחרים, והאבא, ושני הבנים הנותרים קירות סביבה, להחזיק אותה במרכז מחזיקה אותם, והכרוז אומר: "הלוויתו של מתיתיהו אהרון לוינסון תצא משער 7, לכיוון גוש 12, חלקה 45", וההולכים מובלים על ידי הגוף המכוסה תכריכים, שנראה כאילו בסך הכול ישֵן לו בחצות היום, ועוד מעט יתיישב, ינקה את קורי השינה באגרופים, ויבקש מאמו סנדוויץ', והגר הולכת לצדי שקטה מאוד, ואורנה לפנינו, מטופפת בנעלי הלכה שחורות-עקב-שפיץ שלה, וזהבית מאחורינו, בחצי לחישה, אומרת לגליה תרבות-הפקת-אירועים לידה, "תראי את זאתי, גם לכאן היא צריכה לסחוב את המיני שלה? אפשר לחשוב שמישהו מחכה לה באיזה בור", ומחניקות צחוק, ואני מסתובבת וזורקת להן מבט עם משמעות, וזהבית אומרת,
– מה???
– כלום.
– יש איזו בעיה?
– אין שום בעיה.
– לא, כי אם יש לך בעיה…
והגר מסתובבת ואומרת, "די!", וזה באמת די, כי הן משתתקות והשיירה ממשיכה, ובאים היתגדל עם היתקדש, וכולם אומרים אמן ובכי, ובצד עומדת קבוצה של בחורים צעירים, ועומד אחד בוכה מאוד, יותר מכולם, והגר מניעה את הראש לכיוונו ואומרת,
– זה חבר שלו.
– כן, הרבה חברים הגיעו.
– לא, זה באמת חבר שלו.
– זה טוב שיש חברים כאלה.
– זה לא חברים כאלה.
– לא? אז מה? זה…
– כן, חבר-חבר שלו.
– איך את יודעת?
– הוא סיפר לי, הוא גר בניין לידי ואנחנו נפגשים, אה, היינו נפגשים כל בוקר בתחנת אוטובוס ונוסעים לעבודה.
– כן?
– כן. הוא היה נחמד כזה, רציני.
– נראה נחמד. הסתכלתי בתיקייה שלו.
– מאוד.
– כן.
והחבר-חבר שלו עומד, והגר ניגשת אליו, הפנים שלו מבריקות מדמעות, והיא מניחה את כף היד שלה על הזרוע שלו, בדיוק באמצע, כמו תחבושת קטנה ואומרת, "אני משתתפת בצערך", ומתכוונת שהיא מצרפת את הצער הקטן שלה לצער הגדול שלו, והוא מהנהן, ומושיט את היד, וכשהיא מסתובבת מתוך ההשתתפות, גם הפנים שלה מבריקות, והיא חוזרת אליי, ובלי שאני מוכנה, משלבת את הזרוע שלה בשלי, ואנחנו ממשיכות לעמוד קרובות, מסתכלות איך מכניסים אותו לתוך האדמה, וכבר נעשה ברור שאם הוא ישֵן, הוא כבר ימשיך לישון.

ענת לוין היא משוררת, עורכת, ספרנית ומורה לכתיבה יוצרת במכללת 'מנשר'. שני ספרי השירה שלה – "אנה מסתובבת לאט" (אחוזת בית, 2007) ו"מִפֶּה לְפֶּה" (2013) – זכו בפרסים ושיריה תורגמו למספר שפות ופורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת. הרומן "הארכיברית" ראה אור ביולי 2015 בהוצאת 'אפיק'. כתב היד זכה בפרס לסופרים בראשית דרכם, 2014 ובפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם, 2015.

בלוג – יכולה לפעמים
הספר "הארכיברית"