Despite the Noises

המסע האחרון לקיתרה הוא מסע בן שתים־עשרה תחנות העובר במחוזות פיזיים ונפשיים של התעללות וטיפול. עלילתו מבוססת על הפואמה המסע לקיתרה מאת שארל בודלר. זה סיפור על מסעו של המשורר לאי קיתרה, מקום הולדתה של ונוס. בהגיעו ליעד הוא רואה גיליוטינה וגופה שנאכלת על יד בעלי חיים, וכשהוא מתקרב עוד יותר הוא מזהה שזו גופתו שלו. למעשה, מדובר במסע אל גן העדן וההתפכחות ממנו, אל הכמיהה לאהבה וליופי ואל השבר הטמון בהם.

את המסע של בן רון מובילה אחות ששרה שירי ערש החושפים אמיתות על החיים. בכל תחנה היא מראה כיצד להתמודד עם מצבים של כאב ומצוקה ומדגימה למשתתפים במסע טכניקות להצלה עצמית. הטקסטים כתובים בחרוזים, תמיד בלשון נקבה. הווידיאו Despite the Noises שהוצג בתערוכה "אחות, אחות" הוא התחנה האחרונה במסע. הוא מתחיל בפואמה קצרה:

למרות הרעש בתוך אוזנך / שני קולות נשמעים בבירור /

האחד מנגן את פסקול החיים / האחר אומר המוות כבר כאן.

המוזיקה ממשיכה להתנגן; התמונה הנעה מציגה אחיות, מיטות בית חולים המופיעות ונעלמות, תנוחת עזרה ראשונה לסיוע, החולה המפנה מבט לעבר המתרחש, ומשם אנו עוברים לסרט וידאו שבמרכזו אחות בית חולים. אנו עוקבים אחרי האחות מכניסתה ועד למסעה במשכנו הישן הנטוש של בית החולים אסותא תל אביב.

האחות מבצעת פעולות שגרתיות שנעשות בכל משמרת: מסיתה וילונות לפרטיות החולים, רצה לבדוק כאשר היא שומעת מוניטור לא־תקין, מכינה את חדר הניתוח ועוד. האחות בווידאו של בן רון מתהלכת כמו רוח רפאים בין החללים. לא נותר לה דבר לטפל בו.

בן רון מעמידה במרכז עבודה זו את שאלת היכולת הטמונה בפעולת ההצלה, כלומר, האם ניתן להציל כל דבר? היא עושה זאת באמצעות סדרה של מחוות ריקות, המנסות לשווא לשמר חיים שאינם. בית החולים הוא כעת בניין גוסס ומחרחר, שגופו נגוע בזמן המתכלה. נדמה שעניינה של העבודה אינו בהחלמה או ביכולת לרפא אלא דווקא בפצע הפתוח ובפוטנציאל הטמון בחזרה עיוורת ואוטומטית על מחוות בחלל ריק ומתפורר, במוות האורב מעבר לפינה כממתין לכישלון של ניסיון ההחייאה.

העבודה, שהוצבה מול הבניינים הנטושים של בית החולים ביקור חולים שמעבר לכביש, הדהדה ושיקפה את מראותיו הפנימיים. כל הניסיונות להציל את המוסד עלו בתוהו, וכבר קרוב לשנתיים שהוא עומד ריק ונטוש. הזיכרון היחיד שנותר ממנו הוא המבנה שבו התקיימה התערוכה, המשמש בעיקר כבית חולים ליולדות. זה המקום שבו הפסקול של החיים מתחיל להתנגן בעוד הספירה לאחור אל המוות, הן של המבנה והן של הנולדים, מתקתקת בלא הרף.

טקסט מאת רינת אדלשטיין, מתוך קטלוג התערוכה "אחות, אחות".

–

איה בן רון היא אמנית רב תחומית. פרופסור בבית הספר לאמנויות באוניברסיטת חיפה ובמחלקה לתקשורת צילומית במכללת הדסה. עבודתה כוללת פרויקטים תלויי מקום, מיצבים, עבודות וידאו וסרטים דוקומנטרים, שנעשו תוך שיתופי פעולה עם בתי חולים ומוסדות רפואיים בארץ ובעולם. הציגה תערוכות רבות בארץ ובעולם, וזכתה בפרסים שונים בהם פרס דיזנגוף ופרס ישראכרט ומוזיאון תל־אביב לאמנות לאמן ישראלי. ייצגה את ישראל בביאנלה ה־58 לאמנות בוונציה, 2019 עם הפרויקט בית חולים שדה x (אוצר: אבי לובין, מפיק: מיכי גוב).

www.ayabenron.com