Tuga: 7 People Touching
2015, טקסט מתוך התערוכה Tuga
7 people touching
Holding in the air, lifting to a height just right for a descent – a lowering. To under, bellow; where faces removed away from recognition, no longer carrying an external reminder of our mortality.
Tucked away. Shun out of sight into slow earthly movements of minute everlasting change, placed inside by the three lifting, holding with unnatural soft and light touch.
The garments pinned together not to fall. The socks heighten ceremonially, revealing tense muscles in the work of rising. Rising and falling – between the two – where gazes follow and returned. Beyond the fall the binar membrane seal and mutiny no longer pressures gravity to sink.
Lifted in sorrow and grown, ride this down shattered into what only edges reveal are its own – in dripping drapery and coiled clogs, this epitaph reveals a whole.
I dip my hands in water to make it moist. The earth lends itself to my fingertips. Squeezed and thrown like kneaded bread slowly becoming merciful to will. I dig a hole into that mass and reinforce it – tenderly tapping, sealing. It must be strong, this hole of mine, to support what soon descend I pour.
Standing there, from the height, above that wall, looking down on them. They sat there for so long. – the skin is yellowing and clear – the hair – oh his magnificent hair curling and intertangling into this massive rasta leashed at the ferocious desert floor. Noiseless you were placed here, together leaning on the narrow high wall letting the merciless sun preserve this posture. No fragments here. Only dramatic change produce fragmentations while you are whole as time stood still. Your location has been clear and future was determined by your group as that rasta started forming on your strong youthful scalp. Our priests too, back then, were defined by it, growing it long – displaying a descent – content to gravity – a sign of our mortality. Yours grew wild as I stood there above with my camera fragmenting you, gazing you, snapping you, cutting what you were into my brief descent; taking you into my collapse. My gravity.
Again this moistness running at my tips, covering my hairy hand: pulling, sticking all the little hairs together, I feel the little lumps that had not melted poured down – into. Now I wait to dig you up. To see if bone and flesh has merged, to touch the receptive skin bone black and grim. To hold the movements of my keen. and foo foo foo you clean.
אברהם קריצמן (1983)
חי ועובד בתל אביב.
אמן. מלמד במחלקה לאמנות בבצלאל ובבית הספר לאמנות חזותית במכללת קיי בבאר שבע. בוגר המחלקה לציור ב Royal College of Art לשנת 2014 במלגה מלאה מבצלאל וקלור ב2011 סיים תואר ראשון במחלקה לאמנות בבצלאל בהצטיינות, במהלך לימודיו למד סימסטר במסגרת חילופי סטודנטים ב UDK בברלין וזכה בפרס שטרוק להדפס, בפרס איילין קופר, במלגת ליג'יי לוין, בפרס הצטיינות מהמחלקה לאמנות, פרס הצטיינות מהמחלקה להסטוריה ותיאוריה ומלגת לימודים מלאה לתואר שני ב Royal College of Art מבצלאל וקלור ו Villiers David Travel Award מהRCA. תערוכות יחיד: בגלריה קיימא, Saint Mary Aldemary לונדון בבית האמנים בתל אביב וב Atelier 35 בבוקרשט. תערוכות קבוצתיות נבחרות: גלריה בנימין, ברבור, סדנאות האמנים בתלפיות, יריד צבע טרי, ארט רוטרדאם, אפלרד, Royal College of Art לונדון, Open Plan לונדון, Blyth Gallery לונדון, Arebyte לונדון, Broadways Studios לונדון, הגלריה החדשה בסדנאות האמנים בטדי. רזידנסי: Arebyte בשיתוף BI ARTS לונדון,ODD בוקרשט.