פתאום, יש צורה

אמנים.ות: גליה אורי, יעל הוניג, רן הררי, שרון ליבנה, משה מירסקי, שירה קמרד, יובל שאול
אוצרות: דן אורימיאן

נקודת המוצא לתערוכה בגלריית הקוביה היא גוף עבודה חתום של האמן המקומי המנוח הנשכח רן הררי (1944–2020) וסרטה התיעודי של שרון ליבנה עליו: פתאום, יש צורה (2014). בעקבות המפגש עם דמותו של הררי יוצא אוצר התערוכה דן אורימיאן למסע של בירור אמנותי וחיפוש הקשרים דרך עבודות של חמש אמניות ואמנים עכשוויים. התערוכה מתרחבת לכדי בחינה של פעולת היצירה עצמה, ונפרשת כמערכת של תגובות, הסטות והדהודים.

הררי חי ופעל בשוליים. הוא נדד בין חדרים שכורים בקיבוצים והקדיש את ימיו ליצירה בתנאים קשים וסגפניים. אלפי היצירות שהניח במותו – ארכיון מעטפות ובהן סדרות של עבודות על דפי זירוקס וגלילי נייר תעשייתי עם מחוות צבע חטופות – מנסחות שפה ייחודית: ציור רזה, ארעי ועיקש, שפועל מתוך מחסור אך מסרב להצטמצם אליו. בעבודותיו נופי שבילים ושדות, פינות קיבוץ וצללי דמויות חולפות מתפוגגים לכדי כתם וצורה. הוא עבד בקטן אך חלם בגדול, uהציור נדמה למסך קולנוע. 

שלושה מהאמנים המציגים הכירו את הררי בחייו, זיהו מבעד לציניות המושחזת שלו רגישות גדולה וצורך בקרבה, סייעו לו והפכו לחבריו. לצידם מציגות שתי אמניות מדור צעיר יותר, שלא הכירו את הררי, אך בין עבודותיהן לעבודתו נמתחים חוטים דקים. 

התערוכה מתמקדת במצבו של האמן כמי שפועל בתווך – שואף להכרה, השתייכות ומסגרת, אך מונע מדחף לערעור, חריגה והתרחקות. זהו מרחב מתוח שבו היצירה מתהווה בין אחיזה לקריסה, וזולגת מן הקונקרטי אל הלא-מוגדר.