וונדי לנצח

האיתות הראשון מכיוון הפלזמטיקס הגיע עם תמונה בודדת של וונדי אווויליאמס בכרך הראשון של ה-'רוק יירבוק' שערן מצא בסטימצקי. זו היתה תמונה שלה בהופעה, לבושה מחוך עם הדפס נמר, שדיה חשופים כשהפיטמות מכוסות בנייר-דבק שחור. במקרה ייחודי זה העירום שלה לא הביך, כי הבחירות האסתטיות שהקיפו את העירום הרשימו אותנו. דימוי בודד זה, והשם העתידני של הלהקה (הלהקה שציירתי מאוחר יותר, השלייקניברייקרס, נקראה כך כניסיון קופירייטינג לשחזר את העוצמה של השם פלזמטיקס), הספיקו להפוך אותם לגביע קדוש. בכרך של השנה העוקבת היתה תמונה שלה במדור היומן של הספר שמסכם את אירועי וחדשות המוסיקה הבולטים של אותה שנה. בתמונה היא נראתה שכובה על הריצפה, זועקת בזעם, כשמעליה שני שוטרים אמריקאיים. הידיעה תיארה איך הותקפה אחרי הופעה במילווקי, אחרי ששוטרים במקום החליטו להעניש אותה אחרי שצפו בה מבצעת "סימולציה של אוננות עם פטיש חמש קילו". הייתי צריך מילון כדי לפרש את המשפט הזה מאנגלית, וגם אחרי שתירגמתי, לא ידעתי מה זה אוננות בשלב זה. מצאנו תמונה שלה עם הפטיש והבנו שהיא עשתה משהו גס ואלים איתו. לא שזה ממש שינה – עצם העובדה שהיה לה פטיש חמש קילו על הבמה, וששוטרים הרביצו לה, רק חיזקו את הכמיהה לזכות לשמוע את הפלזמטיקס ביום מן הימים. ואז הפתיע אותנו אהרון בכר ז"ל, שהקדיש את אחד הטורים הניו-יורקיים השבועיים שלו בשבע ימים של ידיעות לתיאור ביקורו בהופעה של הפלזמטיקס, שבין 1980-1981 היה סביבה הייפ מטורף בתפוח הגדול. אני זוכר שברי ציטוטים כמו "וודו-סקס-קתדרלה", תיאור הדרך בה וונדי מטלטלת את שדיה קדימה ואחורה במן בולמוס רפטטיבי, ואזכור שחקן שעולה על הבמה באמצע ההופעה עם שלט "אלביס היה הומו".  הטון של בכר היה מריר ומפוכח, הוא כבר ראה עולם, ובשבילו הפלזמטיקס היו גירסת פאסט-פוד ריקנית לרוק של הסיקסטיז והסבנטיז. לא הצלחתי להבין איך הוא יכול לכתוב בזלזול על אירוע שנשמע לי כמו המקום שהכי הייתי רוצה להיות בו בעולם. אמנם כבר עברתי את טבילת-האש הבימתית בצוותא, אבל על בסיס הטקסט של בכר דמיינתי אוטופיה של רעש ואינטנסיביות ויזואלית מרחיקת-לכת בהרבה ממה שכבר נחשפתי אליו. לאט-לאט טפטף מידע נוסף והתברר שבמקרה סינגולרי זה המציאות עלתה על כל דמיון. כותרת בעמודי החדשות (!) של ידיעות אחרונות דיווחה כי הופעה של הלהקה בלונדון בוטלה מפאת כוונתה לפוצץ מכונית על הבמה. לפוצץ. מכונית. על הבמה!

ואז, הו אז, באחר-צהריים חם וגורלי, דפדפתי במדף הגל-חדש תוצרת חוץ של אלגרו  ונשימתי נעתקה במקומה כשהדפדוף נעצר מול אלבום הבכורה של הפלזמטיקס, 'ניו הופ פור ד'ה רצ'ד' – 'תקווה חדשה לאומללים'. דמי הכיס שברשותי הספיקו רק לאלבום בהדפסה ישראלית, שעלה אז 800-900 שקל, בזמן שתוצרת חוץ עלו בין 1,200 ל1,500 שקלים. אבל מדובר היה במצב חירום, ולכן צעדתי ברגל עד לעבודה של אבא שלי במתחם חשמונאים-קרליבך כדי לבקש באופן יוצא דופן ובהול תוספת חד-פעמית להשלמת עלות תקליט ייבוא פלוס אוטובוס חזרה לרעננה. התקליט הזה היה אובייקט הפאנק האולטימטיבי עוד לפני שהאזנתי לשנייה מתוכו. קודם כל, הלוגו האורבני-תזזיתי-פלורסנטי שנמתח אלכסונית  בתכלת-צהוב צעקניים לרוחב החלק העליון של העטיפה. שם האלבום עוצב בפונט ברקים חשמלי, והיה בו נופך דקלרטיבי, דרמטי. הוא באמת הכריז על רף חדש. אבל זה עוד כלום. הצילום על העטיפה הנציח את חברי הלהקה סביב בריכת שחייה שבתוכה שקועה למחצה מכונית אמריקאית לבנה. על גג המכונית ישבה וונדי, עם אןתם פיסות נייר דבק שחור ואותו מחוך מאותה תמונה ראשונה. ברקע אפשר היה לראות, מימין לשמאל, את המתופף סטו דויטש רוכן מעל טלוויזיה מנופצת עם פטיש חמש קילו בידיים, את הבאסיסט השחור הקרח ז'אן בובואר (בזמנו הגיתי זאת 'ג'ין ביובויר') שרוע על כסא-נח, לבוש לבן, וחמוש בזוג 'משקפי-פאנק' (פס פלסטיק שבתוכו קבוע חרך כהה מאוזן לאוזן – ללא חלוקה לשתי זגוגיות) קלאסי, ואת גיטריסט הקצב ווס ביץ' יושב על שפת הבריכה כשרגליו הלבושות והנעולות בתוך המים, לבוש חלוק רופאים, שיערו צבוע כסף, על לחייו פסים שחורים בסגנון שחקני פוטבול, אוחז בידיו גיטרה מלבנית מוזרה, ומאחוריו מגבר או מקלדת עולה באש, ענן סמיך מיתמר ממנה. אבל זה עוד כלום. לצדה של וונדי, ישוב בתוך אבוב שצף מעל מכסה המנוע השקוע של המכונית, הגיטריסט המוביל ריצ'י סטוטס הענק (שתי מטר ועשרה!), בתסרוקת מוהיקן כחול, בגד באלט וגרביונים תואמים, בידיו גיטרת ווי לבנה בה הוא משתמש כמשוט. אבל זה עוד כלום. התקליט עצמו לא בצבע שחור אלא במן דוגמת התזה בצבעי צהוב חרדל וירוק נזלתיים. אבל זה עוד כלום. המוסיקה שבתקליט עונה על הציפיות שיצרה המתקפה האסתטית, והרבה מעבר לכך. התקליט לוקח כל אלמנט שתיארתי עד כה שהיה חשוב לנו במוסיקה, ומקצין אותו. כשהאזנתי לו בפעם הראשונה, התחלתי בטעות מצד ב' (זה קרה לי גם עם באק אין בלאק של אייסידיסי כמעט שנתיים קודם), שמתחיל בשאגה של סטוטס (אף פעם לא וידאתי שזה באמת הוא), שלקח את ה-'וואן-טו-טרי-פור' של הראמונס (שהיכרתי רק לקראת סוף התיכון ולא אהבתי עד הניינטיז כי בגיל הנעורים הם היו רכים ומלודיים מדי בשבילי), וצרח אותם – ביפנית. כמובן שאז לא היה לי מושג שהוא צועק 'איצ' ני סון שי'. לי זה נשמע כמו מילת ג'יבריש: "היטיז'וז'י!", וקריאת הקרב האינדיאנית הזאת, בשנייה הראשונה של התקליט, הספיקה להפוך את הפלזמטיקס ללהקה האהובה עליי. אבל זה עוד כלום. סגנון השירה של וונדי היה הדבר הקיצוני ביותר ששמעתי עד כה – נביחה צרודה, לא-מלודית, מתפוצצת מבוז ושנאה. בנוסף לכך, כמעט חצי מהשירים (פאנק עצבני, נוקשה, קשוח, מינימלי, רפטטיבי, פרימיטיבי, אלים, מטומטם, בהמי, חף-ממלודיות, אבל מופק-היטב) זכו להקדמה מדוברת שלה, בקול חנוק ומצליף, ניתזת מפיה של וונדי באלימות שרחוקה שנות-אור מכל מה ששמעתי קודם לכן. אבל זה עוד כלום. האפקטים החוץ-כליים שבתקליט שברו גם הם שיא חדש. האפקט הכלי הקיצוני ביותר היה הקטע הארוך באמצע גירסת הכיסוי היחידה באלבום, לשיר 'דרימלאבר', במהלכו הופרדו חברי הלהקה באולפן, וכל אחד ניגן מה שבא לו, כולל וונדי שעשתה שפטים בסקסופון, והאנדרלמוסיה הרנדומלית – ההקלטה הראשונה לה האזנתי המבוססת על רעש טוטאלי – תפסה כמעט חצי מחמש הדקות וארבעים וארבע השניות שארך השיר. זה היה מקום שלישי. מקום שני היה סאונד של מסור חשמלי, ללא ספק כלי העבודה הכי פאנק רוק בהיסטוריה, שהותנע ברעש מאיים בשיאו של 'בוצ'ר בייבי' שסגר את האלבום, ואז נשמע מנסר דרך גיטרה חשמלית (את זה הבנו מתמונות שמצאנו בהמשך). אבל במקום ראשון בהפרש ענק זכה השיר 'קוראפשן',  שנפתח בארבע דריכות מחסנית שאחרי כל אחת מהן מטח של מכונת ירייה. מספר חודשים מאוחר יותר חזר ערן מביקור שני בארצות-הברית. הפעם הוא לא ביקר בדיסנילנד, אלא בטאוור רקורדס, וחזר עם כרזת הופעה של הפלזמטיקס, והאלבום השני שלהם 'מעבר לעמק של 1984'. העטיפה סיפקה את הסחורה – הלוגו הודפס הפעם בגוון כסף מבריק, ומתחתיו ארבעת חברי הלהקה על גב סוסים, מניפים אגרופים אל האופק על רקע נוף מדברי. לוונדי רעמת מוהיקן שחורה במרכז פדחת בפלטינה קצוצה. בובואר לבוש בחליפת קונצרטים לבנה משלושה חלקים, על עיניו משקפיים זהות, ועל ראשו מתנוסס מוהיקן בצבע לבן. אבל זה עוד כלום. מדובר היה בעטיפת דה-לוקס נפתחת. באמצע היו ארבע תמונות המתוארות השתלשלות של סצינה מדברית ביזארית, כשלצד חברי הלהקה הרכובים מתפתלים אנה ואנה חבורה של מדענים בחלוקים לבנים ומסיכות-אב"כ, ואז מתכופפים או נופלים או עפים לצדדים כשהמכונית במרכז הפריים מתפוצצת, מכסה המנוע קפוא באוויר בצילום השלישי, ומונח על האדמה בצילום האחרון. כמובן שמדובר היה בתיעוד ממשי של פיצוץ אמיתי והמדענים הנמלטים או עפים ממקומם לא הודבקו בתוך הפריים. המוסיקה באלבום היתה מורכבת יותר ומופקת יותר מהאלבום הראשון, אבל קיצונית לא פחות. שיא האלבום הפעם לא היה גימיק, אלא הקלטה חיה של השיר 'היטמן' שפתחה את צד ב' (לא קיימת גרסת אולפן לשיר הזה). היא התחילה בפייד-אין של שאון קהל משתולל, שלתוכו נכנס צ'אנט של שם השיר. מישהו על הבמה הכריז נון-סטופ: היטמנהיטמנהיטמנהיטמנהיטמנהיטמן. שאגת הקהל התגברה בתגובה לשאגת הכניסה של וונדי, שאז הכריזה "היטמן! יור נוט אפרייד טו דיי", ואז ישר ההיטיז'וז'י, והשיר עצמו שלא רק התבסס על אחד הריפים המוחצים ביותר של הלהקה, אלא ממש טבע לכל כל האורך בהמולה בלתי-פוסקת של הקהל. זה היה הכי קרוב שאי-פעם הרגשתי ללהיות בהופעה שלהם. פלזמטיקס שינו כיוון מוזיקלי ואלבומם השלישי, 'הפיכה' (לא ידעתי איך להגות את מטבע הלשון הצרפתי, וקראתי לאלבום 'קואופ ד'ה אטאט' במקום 'קו ד'ה טה'), היה אלבום מטאל. אמיר חזר מטיול בגרמניה עם קסטות של 'הפיכה' ושל 'עוד יום מושלם' של מוטורהד, וחרשנו על שתיהן בתורנות על הווקמן במהלך השומריה השביעית, כנס תנועתי ארצי שהתקיים באחד מיערות הגליל.

 וונדי הצהירה שהמסר מאחורי ריסוק הטלוויזיות, ניסור הגיטרות ופיצוץ המכוניות הוא התנגדות לחברה החומרנית. הוונדליזם איננו וונדליזם, לדבריה, מאחר ולחפצים הללו אין שום ערך. וונדי לא הבינה שבשורה התחתונה הפלזמטיקס היו ספקטאקל בידורי, דמולישן דרבי מוסיקלי. אבל גם אני לא הבנתי את זה, וזאת בדיוק הסיבה שפלזמטיקס היוו השפעה כל-כך מרכזית עליי: פשוט הייתי קטן מספיק בשבילם. הם התאימו לגיל שלי. אם הייתי מתחיל להתעניין במוסיקה קיצונית בגיל 16 למשל, יכול מאד להיות שהטעם שלי היה מסוגנן וסובטילי יותר. אבל בגיל 14 לא היתה לי מודעות לכשלי ומוקשי החברה הצרכנית, ולכן צרכתי ללא היסוס או נקיפות מצפון, מתוך אינסטינקט בריא ואינטואיטיבי. לא התייחסתי לחולצות, לסיכות ולטלאים כמוצרי צריכה, מרצ'נדייס שנועד להוציא ממני כסף ולנצל אותי. מבחינתי מדובר היה בארטיפקטים אסתטיים בעלי חשיבות, נושאי גל חזותיים של המסר המוסיקלי, הפיכת הגוף לדגל, קריאת-תגר.

* * *

מתוך הספר "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת-תרבות נגד בבריחה מהישראליות" בהוצאת רסלינג.

אבי פיטשון הוא כותב, מבקר, אמן ואוצר, עם עניין באסתטיקה מונומנטלית, תרבות פופ והמפגש ביניהם.